התעוררתי לפתע וחשתי חלולה. בעתה אחזה בי. מחשבותי הדהדו בתוכי
כבתוך כלי ריק. זה חודשים שלא חלפה בי ולו מחשבה מקורית אחת.
הישיבה במיטה השכימה אותי לכאב העז שבראשי, אפילו עתה זמזומו
נשמע מבעד לשדות הדועכים הללו. הארגמן בגוון השמיים האפיר
הבוקר ונגשתי אל החלון (כמה הוא חלוד!), על קצות אצבעותי שלא
להעירו, לפותחו שאולי יביא לי משב רוח קל, שירגיע את הכאב. לא
ריח טל ולא אבק נשטף - הייתה זו גב' כהן שהעיקה על רוחי. איך
היא נסחבת, שמנה וגמלונית, נגררת אחר זאטוטיה השוררים בבגדים
הבלים, מזיעה להבחיל וצועקת, היא צועקת!! רגע היא מושכת בידו
של בנה (מה כעור שיערו הכתום..) ואחר מנגבת בשרוולה המזוהם את
פיו המוכתם וסותרת לו.
ומבעד להמולה הקטנה, רק הסדק שבדלת מניח פרצים אל חדר המיטות
שלה שבו דלת הארון עודנה פתוחה ושמלה ארוכה ארוכה, יקרה
ונוצצת, רובצת על קולב.
ישבתי על השרפרף הקטן הפונה לחלון ובהיתי בו עוד דקות ספורות,
אז הפניתי את ראשי ופלטתי אנחה ארוכה ומודעת, עייפה מעצמי ומן
המחשבות המכבידות. דאבונו של הראש עם שחר פינה מקום לשעמום.
אותו שעמום שחשה אני אינו מנת חלקה של הגב' כהן והאם היא
משועממת בכלל?
שבתי להרהר ושוב חשבתי מדוע טורחת אני להגות בה כלל? מדוע
טרחתי לגדפה בשפתיים קמוצות? שביליה של המושבה הקטנה הזו צרים
עלי, מתפלשים בעפר בקוים ארוכים ודקים, מגיעים אל הגב' כהן
ובניה הנפשעים ממש כפי שהם מגיעים עד ביתי.
עצמתי את עיני. השריקה החדשה מאחורי עיני הלכה והתעצמה. עצמתי
התריסים, הגפתי הוילון והתמסרתי באי הרצון המוכר לצחנת הזקנה
שהתיישבה לדור עמי מאז הגעתי עצמי למושבה, לריהוט הדל ולגוון
החום הדלוח של תמונה שיושנה באה עליה כהרף עין.
ביושבי שם, על השרפרף, שעונה על הקיר ומעליי החלון, התחלתי
לחוש כיצד ניגרים החיים מגופי. כאילו ניתקו הקשרים בין העור
והמח ועדיין אני חשה. עוד אני תוהה על תכלית זליגתה של התחושה
מגופי, בדמעה אחת אפלה נעלמו המילים מראשי ובמראות לא היה עוד
טעם.
בשקיעה הזאת, פניתי לארוז את חפצי.  

בעומדי מול המיטה, החל היגון לפרפר בי. כשנוכחתי עליו נפרס
חיוך רחב על פניי, חיוך שפרסתי בעצמי. מולי על המיטה המוצעת
צרור מנוסה, ילקוט של בריחה, מזוודה. הצטמררתי למגעה המחוספס
החנוק מאבק. איך לא הבחין כיצד העתיקה את מיקומה מראש הארון
למרגלות המיטה כבר שבועות? ועכשיו היא פקוחה מולי, סקרנית
ותוהה - תישאר ריקה, כך החלטתי.  בכיתי עוד דמעות מחויכות,
וידאתי את הטחתן הציורית כנגד מרקם התיק ונעצם, ממיט חשיכה על
החלל הריק שבפנים.
בצעד מהוסס נגשתי אל ארון הבגדים. פסעתי דרוכה לעבר הצינה
שנשפה עליי דלת הארון הניבטת גם מבעד לדלת הבית. פקחתי אותה
ביד רועדת, אכולת אשמה ומתייסרת לקראתה. בפנים, גלמודה ומבהיקה
כביום שנתפרה, שמלתי השחורה, ארוכה ארוכה. כמו על חברתי הקטנה
שנתלשה מבעד למאורעות גדולים התנפלתי עליה, ללא גינונים
ובתאווה צרופה וכבר הייתי לבושה.
מופלאה. חשוכה ועצומה כלילה, שוליה מלטפים את הרצפה וגופה
לגופי תאום. נעלתי את נעליי השטוחות וכבר אני עוזבת. לא אחשיך
את החדר ולא אטרוק את דלת הארון, זו היציאה לה חיכיתי, אותה
תכננתי. על פני שני חדרים ריקים אני חולפת, בית השימוש והסלון,
כמו לא ראיתים מעולם ויוצאת את דלת ביתה של זרה.  

כיצד נראה האור מבעד לשערי האסוף? האם חלף הזיק בעיני בחולפי
בשביל הקצר בגינה, משיב ליום הבהיר כגמולו? כבר עכשיו ניתן היה
לשמוע את רחש השמלה הנגררת אחרי ואיתי, אותו צליל המסמל לכלוך
וצבירה עדינה של תכולת האספלט. עם שמלה ארוכה ומזוודה אחת ריקה
נטשתי את ביתי, ללא מבט נוסף או מחשבה אחת סתומה.
כעשר דקות הליכה משער הבית ועד תחנת האוטובוס. סוכלה כוונתי
לעמוד בה, להיראות מהורהרת בשתיקה חרישית שכן בהולכי חלף על
פני האוטובוס ועצר במקום המיועד לו. תהיתי אם עליי להחמיצו
במתכוון ואחר פתחתי בריצה בהולה. המזוודה קלה משציפיתי
ומתעופפת הרחק ממני  - ניסיתי בכל כוחי לקרבה אליי, כאילו
מכבידה וכשעליתי במדרגות הרכב, תהיתי עד כמה אני מזיעה. שילמתי
לנהג את הסכום המדויק ששלפתי מארנקי וצעדתי פנימה, חריגה
ובולטת אל אחד הספסלים. התיישבתי על היד החלון, הארנק עודנו
בידי ופשפשתי בכיסי אחר הפנקס הקטן והעט. עודם שם, נאנחתי.
קרבתי ראשי אל הזכוכית ובידיעה שלא יראני יותר, עצמתי את עיני.

כשהקצתי לראשונה כבר נתחלפה האדמה. השדות נתמעטו ופרדסים לא
נראו באופק. פתחתי את החלון הקטן מעליי ונשמתי אויר אחר. שאפתי
מלוא ריאותי וחייכתי, כולי אושר על שיערי שנפרע בשינה וכעת
הילך מסתורין על עיני. נסעתי זמן רב, כך בשקט, אסירת תודה על
כי איש אינו יושב בצידי על-אף שנוסעים ספורים בלבד טרם ירדו
במקומות המקובלים. בוהה בחלון, ראיתי כיצד עולה האדמה, כיצד
היא מתקוממת על הזמן והמקום. ראשית גבעות קטנות ובהדרגה עמקים
והרים ותהומות. כשעצר הנהג באחד היישובים הנידחים עצמתי את
עיני פעם נוספת, ממתינה ולאחר שחלפה כברת דרך סבירה הקצתי
כסהרורית ודרשתי את עצירתו המיידית של הרכב. לכשעצר, נחפזתי
לרדת, משכתי את מזוודתי מתא המטען ועמדתי בשולי הדרך. מבט
מזהיר מן הנהג, חריקת גלגלים ונותרתי לבדי.
הפניתי את ראשי לכיוון האחר, הנמלט מן הכביש והתמלאתי יראה.
באופק הרים, ולפניהם החולות הדקים השטוחים, בית לצמחים העלובים
והאבנים המסכנות. המדבר נפרס לפני במלואו, עצוב ומרגש, עצום כל
כך ואישי. בצעד גאה, הלכתי לעברו.
המזוודה בידי ואני מתעלמת ממנה כליל, כשריד ארוחת עניים בבית
מתעשרים חדשים. בכל כוחי אני מתרכזת באבק הנפלא המסתבך בשולי
שמלתי הארוכה, כיצד נתפסים בה הקוצים כאילו תעבירם למחוז חפצם.
הרוח המתעצמת נושבת בשיערי ופורעת אותו כליל, מפזרת אותו לכל
עבר. בנקודה מסוימת אני עוצרת ובין אבן גדולה לשיח ירוק חולצת
את נעליי. מעתה אלך יחפה. ואת כל זה אני רואה ממקום רחוק,
מביטה בדמותי הנעלמת באופק, בנוף המטיל אימה ופלא ומעבר לעצמי,
במקום כלשהו, אני ממתינה להגעתי.
החול צורב את כפותיי, האבק ופיסות הלכלוך הנזרים בעיני מביאים
אותי לדמעות ואין אני רואה כאשר הטיפוס מתחיל. משום מה ציפיתי
למשיק ההר והמישור ולפני שהגיע שרירי דואבים והיעד מעבר לקו
המצח. אני מטפסת עייפה ומאושרת תוהה עוד כמה זמן אאלץ ללכת כך.
כשאני מגיעה לפסגה המראות מקסימים עוד יותר. ראשית בכל עבר,
נחלים יבשים וגאיות צהובים. אך לא מקום לינה. אני הולכת עוד
שמאלה, יורדת באוכף הקטן ועולה אל פסגה אחרת ומביטה הלאה. שם
למטה, דל ושבור, ישנו צריף קטן. יריעות ופיסות פח נטושות, של
נודדים כנראה, יהיו לי מחסה.
בשעת צהריים מאוחרת רעד קל אחז בי, התחלחלתי מעט למראה ארגמן
השמים וקרבתי אל החורבה, מסיטה יריעות ועושה בה כשלי. הערב
היורד הליט צללים והבערתי אש. אספתי מן הקרשים שנמצאו בחצר
הבית ובאמצעות גפרורים שהבאתי עמי הוצתו להבות. בחולות מצאתי
גם עששית ישנה, מלאה עדיין (מאיזה עולם נקרעה?), והבערתי את
הפתיל. ישבתי לאור המדורה, מה כעת?
חומה של המדורה ציעף את עיני ועייפות כבדה נפלה עליי. נרדמתי
וכשהקצתי נפרסו הצללים בשנית.

כמה זמן ישנתי אינני יודעת אולם כמיהה וחשש נלחמו בי אז.
להשבעת הרעב ומפני שלא ידעתי כיצד לעשות כן. נעמדתי והאזנתי
ללילה, הרוח מניחה בפני את שדחק החושך. קולות הגברים, מתלחשים
ביניהם, שואלים ובוחנים. במרחק אורות קטנים כבים ונדלקים בשנית
וכחכוח הקשר. מנווטים חשבתי, צמצמתי את אור העששית ויצאתי
לחיפושים. צעדי עיוורים וידי השמאלית מגששת, מקווה ונואשת
לדופן ההר. החושך מסמא את עיני ורק הבזקי האור הקטנים במרחק
מאזנים את היקום לפני. מסע ארוך ללילה שכזה וכולו בצמידות להר,
איני יודעת את אשר אני מחפשת ואולי נמצא הוא עוד פנימה אל החלל
הרדוף, המפחיד שאין בו משענת. שיקולים כאלו טרדו את מחשבותיי
עד שמעדתי לפתע וכמעט נפלתי על חפץ כלשהו שנמצא על הארץ.
הרכנתי את ראשי נבהלת ומאחורי אבן גדולה - אור קלוש מתמשך.
כיביתי את הפנס והרשיתי לעיני להסתגל לחשיכה החדשה שלפני. על
הארץ מולי, לבוש מדים ומכשיר קשר גדול ודומם על גבו, נער צעיר
ודם זב מראשו. כנראה מעד ונפל בחיפושיו חשבתי. הבטתי מעלה,
במרחק עשרות אורות נדלקים וכבים בשנית, מקיפים  אותנו כעיניים
הקורצות ולא הדלקתי עוד את הפנס.
בכוחות אימתניים, שלא ידעתי כי טבועים בי, עשיתי עמו את הדרך
חזרה אל הבקתה, נגררת עמו בשארית כוחותיי. את מכשיר הקשר
ניתקתי ועזבתי במקום ההוא וכשהגענו הצעתי לו מיטה שלא הייתה שם
קודם, מערום יריעות רחב. כל הלילה ישבתי לצידו, סועדת אותו
ומטפלת ובזמן שמלמל, לפעמים בכה ולפעמים קרא בשמה של אישה,
הייתי מניחה מטליות לחות על מצחו שקרעתי מקירות האוהל וטבלתי
במי הגשמים. כמה הוא יפה, הרהרתי לפרקים, למרות שמעולם לא היה.
הייתי בוהה בו ונוגעת בעור פניו הצעיר, הרענן באהבה גדולה עד
הכניעוני הלילה והשחר המאיים להקיץ. נרדמתי לצידו, ידי על
חזהו, עודני בשמלתי השחורה היפה, ערוכה לקראתו. אור רב חלף
במדבר, סופת הזריחה וחומו של עמל, שוב התעוררתי ללילה.

נערי עודנו ישן ולא היה לי מפלט בו מן הקולות המבהילים מעל
ביתי. חריקת בלמים וקולות זרים, צווחת נערה ולחש מהוסה. נמלטתי
אל חדרו של הנער, חפנתי ראשי בחזהו עד העזתי לצאת שאולי לא
יהיו שם הקולות. ולא היו, על כן יצאתי בשנית לחפש אחר מזון
להשבעת הרעב. הלכתי בכיוון ההפוך לזה של ליל אמש, עדיין נצמדת
לדופן ההר על מנת שלא לאבד את הדרך. לאחר הליכה ממושכת חציתי
שביל קיים והמשכתי עוד פנימה, אל בין הגבעות. הירח המלא הטיל
כאן זוהר לבן ויפה, עצרתי לסקור את הדרך לפני. החיות הלבנות
נהמו בשנתם, פלטו את חומו של היום. פה ושם צמחים שהוכנעו ע"י
שיטפון ובול עץ גדול שהשד יודע מנין הגיע. ושם, למעלה, נערה.
הגיא משתרע מטה מבין ירכיה הפסוקות והיא שוכבת במרכזו. מיהרתי
אליה, מאיטה רק מפני הכאב שבחזי ועוצרת פעם יחידה בשל הכאב
ברגליי. בראותי אותה שכובה שם, שמלתה לבנה ומבהיקה כאור הירח
עצמו, מוכתמת מעט מן הדם בין ירכיה, נתבשרתי רעות. רכנתי
כלפיה, עושה מבלי לחשוב, גוררת אותה איתי, לא מעניקה חקירה
נוספת לפצעים שנפערים ברגליה בשל הגרירה. כל הדרך עשיתי עמה,
עד הבית וללא עצירה. כשהגענו, חצצתי עבורה חדר נוסף ע"י יריעה
גדולה שמצאתי בחוץ, אטומה ומסתירה, שאותה תפסתי במסגרת הפח של
הבית. השכבתי אותה שם, על מצבור הבדים ופניתי לחלל הביניים, זה
שלא ישן בו איש. ישבתי על שרפרף העץ הקטן, רצוצה ורעבה, תוהה
מה יהיה בגורלנו. פרסתי רגליי לפני, בוחנת וגאה על השסע הרחב
שנקרע בצד השמלה ועל הלכלוך שפרח בה. שערי הותר עוד ביום
הראשון וכעת גלש פרא על עורפי ועיני. ליבי גאה ופניתי לישון
בצד הנער.

כך חלף עלינו שבוע ימים, הם ישנים ואני רעבה. מדי שעה השקיתי
את הנער ומדי יום את הנערה. הוא נותר רענן ויפה, והיא כעורה
ומותרת. שניהם רזו וגם אני. ניזונים ברגעי אישוש ההכרה מקליפות
ושאריות שימורים שגיליתי במסעותיי הליליים. את הלילות הייתי
מבלה עם הנער, קורעת מטליות למצחו מקיר חדרה של הנערה. מדי
לילה בשובי, הייתי מנקה את ביתנו, מאבקת עם סחבה את רצפת הפח
הדלה שהנחתי. וביום השישי לשבוע שהותנו המשותפת נפער חור גדול
בקיר החיצוני של חדר הנערה, ממנו קרעתי את הפיסות. דרכו ראיתי
במרחק את הענן הכבד העושה דרכו אלינו, הרחתי בעדו את ריח האבק
המרחף מעל לקרקע, מנסה להימלט מן הלחות אל תוך הנשימה. יעברו
עוד ימים בטרם יגיע עד הנה, הרגעתי את עצמי ונטשתי את החדר.
פניתי לנוח בצל הנער.
ביום השביעי החלו המים להתהוות, תחילה בזרזיפים דקים ובהמשך
במטחי ענקים. בערב ההוא התעוררתי לבד במיטתו של הנער. עיני
חשכו, ליבי נחמץ. רצתי אל פתח האוהל, אולי אקרא לו וישמעני מן
המרחק. איש לא עומד בדרכו של החול, הגשמים במדבר לא הרטיבו איש
מלבדי. עיני יבשו ודמעות זרות נקוו על לחיי כשפניתי לחדרה של
הנערה שהתרוקן אף הוא. אז לכדני הערפל, כל הדרך הזו עד הבית,
ניתק העור מן המוח. עזבתי את הבקתה ופתחתי בריצה לכיוון חדש,
אל החלל החשוך שמאחורי הבית, נופלת, נפצעת ושמלתי, בבת עיני,
רק היא עוד נקרעת באושר, נתפרת בציפורני דרדרים. כל הדרך
במנוסה ביכיתי את הנער הטוב, הנערה הזרה שלא היו מעולם. בגשמי
הזוועה טיפסתי על גבעה והמשכתי עוד ללכת, עייפה ונרטבת. איזה
זמן מוחמץ הוא זה, שיערי הלח ועיני פעורות, איך נגזלה התמונה
בזמנים הרעים, והשמלה הקרועה היפה...
בראש המצוק ישבתי. הבטתי קדימה אל השחר העולה מעל המדבר הנרטב
בעצב וביראה. אהבת עולם במראות המקסימים הללו, נזכרתי בחצי
המיטה הריק שלא הבחין במזוודה ששינתה את מקומה ובכלום המצחין
שבבית שלא יראני עוד. בו, שלא היה לי להעיר.
שאפתי מלוא ריאותיי אוויר אחר ועזבתי מטה.