יום כיפור הגיע. כולם הולכים לבית כנסת, גם הדוסים עם המגבעות
וגם החילונים עם הפירסינג, שאח"כ ילכו לשחק במחשב. צום, אין
אוכל, אין מים, אין מכוניות. ילדים עם קורקינט על הכביש.
כל פעם אותה תפילה: "מי לחיים מי למוות, מי בקיצו ומי לא
בקיצו". בנתיים לא ראיתי שינויים משמעותיים אצל אנשים אחרי
יו"כ. אולי הפעם יהיה שונה, חשבתי לעצמי לפני תפילת מנחה. "ועל
חטא שחטאנו לפניך"... חטאנו הרבה. מתי יגיע העונש? אלוהים הזה
מוזר, אני חושב לעצמי בדרך לתפילת ערבית. מאיים כל הזמן שנמות
ושלא יהיה אוכל, אבל אף פעם לא מממש. יאללה, שיראה לנו שהוא
קיים, וזהו. אנשים כל הזמן עוזבים אותו, לא נמאס לו?

אחרי תפילת ערבית שוב הילדים עם הקורקינט. אמבולנס עובר ברחוב,
כנראה כדי לפנות איזה זקן שהתפוצץ לו כיס המרה בעקבות הצום.
אולי הוא היה בנאדם רע. לפחות אחד נענש.

הולך לישון, שמיים מעוננים. לפחות לא יהיה מחר חם במיוחד,
המחסור במים לא יהיה כ"כ קשה אם יהיה מזג אוויר קר. שומעים
חילונים שיוצאים להתפרע ברחובות. מה יש להם? נהנים להיות
ערסים?

אח שלי מנסה להפריע לי לישון. אני מנפנף אותו בסטירה אל מחוץ
לחדר. עוד חטא לאוסף. נו, יאללה, שיהרוג אותי כבר האלוהים
הזה...

בוקר. שמש חמה מעירה אותי דרך החלון. אוף, הלכו כל העננים.
אפילו די חם. קם בקושי ומתלבש. מתחיל תזוזה לעבר בית כנסת.
"ועל חטא שחטאנו לפניך.. כולם גלויים לפניך..." גלויים, אז למה
לא מענישים אותנו?
אלוהים יודע.

מוצאי יו"כ הגיע. כולם מתחילים לאכול ולשתות. הטלוויזיה פועלת.
חיים חוזרים למסלולם.  
השדר אומר משהו בטלוויזיה, משהו על איזה מחבל באזור המרכז.
דפיקה בדלת. אני ניגש לפתוח.


אח"כ, בשמיים, הבנתי לאן נעלמו כל העונשים.