היא יושבת מכופפת מול האקווריום לבנה שלי ועושה פרצופים
לשמוליק, הדג הטורף שלי.
"איזה מין שם זה שמוליק בכלל?! זה בכלל לא שם שמתאים לדג.
חוצמזה שהוא לא נראה כמו איזה שמוליק. יותר אולי... דוד! כן
תקרא לו דוד. לקרוא לדג כזה שמוליק זה דיכוי, אתה לא רואה שהוא
בכלל דוד? הנה תסתכל איך הוא מאושר כשקוראים לו דוד... הוא
מחייך! תראה! זהו קוראים לו דוד. נעים מאוד דוד, אני נגה וזה
דור, איזה חמוד הוא, דוד שכזה."
ריטואל קבוע. כל פעם שהיא פה אנחנו עוברים אותו דבר, שמוליק,
ברכה (כי זאת בחורה, מה אתה לא רואה?!), ניסים (כי הוא
גבר-גבר) ברוך, שמשון (כי צריך להכניס בו קצת תרבות מקראית...)
רונה, בתיה ועכשיו דוד. מסכן. בטח כבר פיתח לעצמו איזו הפרעת
אישיות כזו או אחרת. אני כבר התייאשתי מהניסיון להזהיר אותה
שבסוף עוד יהיה לנו דג סכיזופרן...
אני לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותה.
האמת? בהתחלה חשבתי שאני הוזה. המשכתי ללכת כאילו כלום, שלא
ישימו לב כולם מסביב שהשתגעתי... ואיך שחשבתי את זה קלטתי עד
כמה אני כבר דפוק כי בעצם אמצע הלילה ומי בכלל מסתובב ברחוב
בשעות כאלו.
בכל אופן החלטתי להמשיך ללכת כאילו אני לא רואה שם כלום ובכלל
שום דבר לא באמת קורה.
אז הלכתי. ולא, היא לא עברה דרכי, והיא גם לא ריחפה מעלי, היא
פשוט המשיכה ללכת ואני מצאתי את עצמי זז הצידה כדי לתת לה
לעבור. קצת מוזר כשחושבים על זה. הרי במילא הייתי בטוח שהיא
אשליה לא? אז למה לתת לאשליה לעבור? אבל עשיתי את זה בכל זאת.
לא יודע למה.
והיא המשיכה ללכת כאילו היא לא רואה אותי בכלל, אפילו לא שמה
לב שנתתי לה לעבור, כלום.
לא חיוך, לא תודה, אפילו מבט היא לא הקדישה לי.
היא הסתובבה לה שם בלילה קפוא שכזה, עם שמלה דקיקה ששוותה לה
מראה של מלאך, יחפה, על החצץ הכואב והאדמה הרטובה. והיא הייתה
כל כך יפה. כמעט... שמימית. לרגע היה נדמה לי שהיא ממש מרחפת
מעל האדמה.
בום! היא נוחתת על הגב שלי ומוציאה אותי מהריכוז. "על מה אתה
חושב?"
זה מה שיפה בה כל כך, אפילו כשהיא עושה דברים מרגיזים כמו
לקטוע אותי באמצע משהו ממש ממש חשוב, אי אפשר לכעוס עליה זה
פשוט ש... היא לא בדיוק חיה בעולם שלנו, יש לה עולם משל עצמה,
היא פשוט לא מכירה את החוקים של העולם הזה.
"סתם, תהיתי אם יהיו לך ילדים..."
היא מכווצת את הגבות ושוקעת במחשבה בריכוז כזה, כאילו אנחנו
עומדים לנהל איזה ויכוח ברמה פילוסופית מעמיקה והיא צריכה
לשקול טוב את מה שהיא אומרת.
אני מחייך, ומחכה שהיא תנחת בחזרה בעולם הזה, מנצל את הזמן
להסתכל עליה עוד קצת. היא עדיין נראית לי כמו אשליה. מין חלום
שאתה מת להתעורר ממנו כי למרות שהוא נפלא אתה מתחיל להרגיש
משוגע. איך מישהו יצר משהו מושלם כל כך?
"לא יודעת, לא נראה לי שאני אהיה אמא טובה במיוחד. אני לא אהיה
מסוגלת לחנך את הילדים שלי כמו שצריך. אתה יודע, להעניש
וכזה... אבל אני באמת לא חושבת שהייתי שוכחת אותם בכל מקום כמו
שאני לעולם לא שוכחת את פיבי." (החתולה המנומרת השמנה והמכוערת
להפליא שלה והיא בהחלט שוכחת להאכיל אותה, לא שזה משנה הרבה כי
פיבי אוכלת - הכל ובעיקר מהזבל, היא תמיד תמצא מה לאכול, אבל
גם זה לא פרט שחשוב להזכיר לה)
"רוצה לבוא לסיבוב?"
וכאילו בהילוך איטי, אני רואה איך הפנים שלה משנות את מצב
צבירתן משקיעה מהורהרת לאושר אין סופי. החיוך היפה ביותר
שנתקלתי בו אי פעם נמתח על שפתיה, חושף שיניים מושלמות
והעיניים שלה מתלכסנות עוד יותר כלפי מעלה, מחייכות גם הן,
זוהרות כמו הירח.
"ונלך עד הים?" כשהיא מסתכלת עליך, עם העיניים האפורות האלו,
האף שלה מתרחב בכל שאיפה והשפתיים בצבע דובדבן שננשכות בציפייה
על רקע פני החרסינה האלו שלה - אתה לא יכול לומר לה לא. אפילו
שיורד גשם וקר ואין לך מעיל או מטריה. ואפילו שכבר אמצע הלילה
והים רחוק...
"עד הכנרת אם תרצי".
היא מקפצת בדרכה המקסימה, פולטת צווחה דקיקה ועדינה ומוחאת כף,
ובשבילך המצב כבר אבוד.
פתאום אתה מוצא את עצמך מקרטע לשום מקום, מדשדש בחול קפוא,
רועד מקור ותוהה מה לעזאזל אתה עושה פה. ואז היא מסתובבת
מחייכת מאושר וגוררת אותך אחריה ולפני שאתה מבין מה קורה אתה
בתוך מים קפואים, בטוח שהנה הגיע הרגע והפכת לגופה.
אבל כשאתה איתה, שום דבר לא משנה. אש לא שורפת וקרח לא מקפיא.
נדמה שהטבע אפילו לא מנסה להלחם בה. ואני לא מאשים אותו,
המלחמה הזו לא תהיה הוגנת כלפיו.
"אני עוזבת".
באותו רגע, כשישבתי קפוא ורועד, מנסה לאלץ את הריאות שלי לא
לדחות את חמצן הקרח שנשמתי, עולמי התמוטט עלי. הרגשתי חלק מסרט
זול מלא באפקטים גרועים. הכול התחיל להסתובב סביבי והרגשתי את
עצמי נופל עמוק יותר ויותר פנימה. שום דבר כבר לא היה הגיוני,
איבדת אותה, היא לא שלך יותר. זה התנגן לי שוב ושוב בראש. לרגע
לא שקלתי את האפשרות שהיא תשנה את דעתה, זה היה חסר סיכוי,
ראיתי שחור.
"מתי? לאן?" מצאתי את עצמי מגמגם בנואשות. המוח שלי עדיין מסרב
לעכל את מה שהוא שומע וכמוהו גם הריאות שהתעלמו באלגנטיות
מהניסיון שלי לנפח אותם.
"לא יודעת". היא מרחפת לה באוויר בזמן שאני מנסה להריץ במוחי
את שמות כל המקומות אליהם היא רצתה לנסוע, הייתי אבוד, "לחפש
את הקיץ".
בדיוק עמדתי להתרסק סופית כשהמוח שלי עשה עצירה חדה. ממש
יכולתי לשמוע את גלגלי המוח שלי חורקים בצווחה. פתאום הבנתי מה
היא אמרה, היא מחפשת את הקיץ. קיץ! זו עונה! עונה לא תיקח אותה
ממני... לא לתמיד, הרגשתי כמו אידיוט.
"אז מה אתה אומר?" לא יכולתי לענות. הייתי עסוק מדי ברחמים
עצמיים והתבוססות בטיפשות של עצמי, אידיוט.
"חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שאני יותר עצובה כשהקיץ הולך
מאשר החורף, אז כנראה שאת הקיץ אני אוהבת יותר".
"נפלא." ישבתי שם, מנסה לעשות משהו עם השפתיים שלי שבאופן
מעורפל הזכיר חצי חיוך.
ההליכה הביתה הייתה שונה לגמרי. האוויר נהיה סמיך יותר, כבד.
הרגשתי שאני צועד בתוך קערת דייסה ענקית.
"את יודעת, הקיץ נמצא בכל מקום, הוא יגיע גם לכאן בקרוב..."
אני לא יודע אם היא שמעה אותי או לא, כי כשאזרתי מספיק אומץ
להסתכל ולבדוק את התגובה שלה, היא כבר לא הייתה שם, לעזאזל אני
שונא שהיא נעלמת ככה.
כל הלילה הרצתי תסריטים בראש, איך אני מסביר לה שהיא לא צריכה
למצוא את הקיץ כי הוא כבר ימצא אותה פה ואולי גם מזכיר לה את
פיבי ואת שמוליק, ומשכנע אותה להישאר איתי ובמקרה הכי גרוע אם
כל זה לא יעזור, להתחנן ולאיים בהתאבדות. כשנרדמתי, אחרי שעות
ארוכות של סיבובים, שמיטה ותכנונים אין סופיים, כבר הרגשתי ממש
טוב עם עצמי, בטוח שיש לי תוכנית מעולה.

ישבתי בחוץ, על הספסל שלה ועישנתי בשרשרת, מדליק סגריה בסגריה.
השיר שלנו בדיוק התנגן ברקע והכל היה ממש מושלם לי.
רק שהיא לא פה.
כבר שנתיים עברו מאז שהיא הלכה לחפש את הקיץ ועדיין אין לי
מושג איפה היא. היא נעלמה בלי להיפרד, בלי לומר שלום. רק
השאירה את החתולה השמנה והמכוערת שלה ופתק עם תודה וחיוך.
בחודשים הראשונים שאחרי, כעסתי. עכשיו אני מבין שזאת הדרך
שלה... רק למה החתולה הזאת פה?
פעם ציפיתי לקבל ממנה מכתב, גלויה, תמונה... משהו... גם מזה
כבר התייאשתי.
לפעמים כשאני הולך ברחוב בלילה ואני רואה אותה, בדיוק כמו הפעם
הראשונה, שמלה לבנה דקיקה, כל תו בפנים שלה נמצא בדיוק במקום
המתאים והיא מחייכת אלי חיוך ממיס, אני מושיט את הידיים לחבק
אותה והיא נעלמת שוב, דוהה אל הלילה.
אני לא טורח להתאכזב או להיות מופתע. הרי זה מה שהיא. מה שהיא
תמיד הייתה.
היא בס"ה אשליה. קסם שחולף. מצמצתי והיא נעלמה.