אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי מכות, זה לא כזה לא סביר שאני
אזכור, כי הלכתי מכות בפעם הראשונה בגיל יחסית די מאוחר.
רוב האנשים הולכים מכות בפעם הראשונה בגן, או בבית הספר
היסודי, אני, אני הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 15, בכתה יוד.
אני זוכר באותו שבוע אני ראיתי את הסרט "מועדון קרב", בראד פיט
אמר בסרט שבן אדם לא יודע על עצמו שום דבר עד שהוא לא הלך
מכות, וזה מוזר כי אני תמיד חשבתי שאתה צריך להכיר את הבן אדם
השני כדי ללכת איתו מכות, או לפחות להכיר בעובדה שהוא עשה לך
משהו רע כדי ללכת מכות איתו.
אני זוכר באותו יום הייתי בדיוק בעיצומו של שיעור לשון עם
המורה מנחם, שהוא במקרה גם היה המנהל של הבית ספר, מנחם הסביר
לנו באותו רגע על ההבדל בין מלרע למלעל, או מה שזה לא אומר,
אני לא כל כך הייתי מרוכז, אבל אני זוכר שפתאום מנחם אמר את
המילה 'חלחלה', ועבר לי משהו בראש שהוא אמר את המילה הזאת,
ואיך שהוא המחשבות שלי תורגמו גם למילים ויצאו לי מהפה, ואני
בדיוק חשבתי "זה מה שאתה מעביר בי", יצא שגם אמרתי את זה, ואז
לפתע מנחם הפסיק לכתוב על הלוח, ואז קלטתי שבעצם אמרתי את זה,
ולא סתם אמרתי את זה, אמרתי את זה עם מספיק ווליום כדי שהוא גם
יישמע. הוא הסתובב אליי ונוצר כזה שקט בכיתה, מה זה שקט, דממה
מוחלטת, כל התלמידים הפנו את מבטם אליו, הוא הטה את ראשו
אחורנית, סנטרו היה מורם, ונחיריו נחשפו לנגד עיני והתנפחו
מכעס, הוא הביט בעיניו במעיין מבט תמוהה מזלזל, כאילו מה שאני
כרגע אמרתי היה למעשה מה שהוא חשב עליי "אתה מעביר בי חלחלה"
הוא שידר.
חצי מהכיתה הסתכלה עליו, וחצי הסתכלה עליי, ואז לאחר איזה משהו
כמו דקה שלמה של שקט לי פשוט נמאס לחכות.
אני ידעתי שהוא הולך לעשות לי משהו רע, אני רק לא ידעתי מה
ואני בטח שלא עמדתי לחכות בציפייה המתסכלת הזאת ולתת לשקט
המעיק הזה להמשיך, אז הבטתי בו בחצי חיוך והושטתי את ידי
לצדדים, בלעתי רוק ואמרתי "מה?!".
הוא המשיך להסתכל בי באותו מבט, וכל הכתה בשקט מוחלט ואז, אז
הוא שבר את השקט ואמר "תיגש למשרד שלי, אני אשוחח איתך אחרי
השיעור".
אני סידרתי יפה את הדברים שלי על השולחן , מניח את הקלסר הגדול
הכי למטה, מעליו את המחברת ועליה את הקלמר, מעיין פירמידה שכזו
שמעידה כאות מחאה על היותי מגורש מן השיעור, יצאתי מהכיתה
במאמץ מיוחד ליצור כמה שפחות קשר עין עם איזשהו תלמיד שנקלע
לדרכי, חוץ מגלית, גלית הייתה כוסית ואליה זרקתי מבט משועשע
וחיוך קט, כאילו כל האירוע הזה לא מזיז לי ואני קול לגמרי.  
המתנתי לו מחוץ למשרד במשך 20 דקות עד שהסתיים השיעור. שנשמע
הצלצול, המשכתי להמתין לו קרוב ל7 או 10 דקות, אני כבר לא
בטוח, ואז ראיתי אותו בקצה המסדרון ניגש לכיוון משרדו.
אני עמדתי שם בידיים משולבות, ועם מעיין חצי חיוך על הפנים,
כאילו אני אדיש לגמרי לכל האירוע שקרה, הוא התקרב אליי ונתן לי
מבט נוקב ואז הפנה את ראשו לכיוון משרדו הפתוח , ואמר לי
"תיכנס", הצלצול שסימל על השיעור הבא שהחל נשמע ואני נכנסתי
למשרד.
לא שאלתי אותו אם לשבת או לא, פשוט התיישבתי, הוא גם התיישב.
"אני רוצה לדבר איתך על התקרית שקרתה עכשיו בשיעור", אמר, ואני
המשכתי להביט בו בקור רוח,
"מה שאתה עשית בשיעור היה חוסר זלזול כלפי סגל המורים ויותר
מזה כלפי מנהל בית הספר שזה אני, זאת הייתה התנהגות לא הולמת
ביותר, מה יש לומר בנידון?"
אני הבטתי בו, ואז אני לא יודע מאיפה יצא לי מהפה מה שיצא לי,
אבל זה פשוט יצא ואמרתי לו:
"תראה... אתה כועס, ואתה מרגיש שפגעתי בכבודך, עכשיו אתה יכול
להעניש אותי, להשהות אותי, או מה לא, אבל יש לי רעיון יותר
טוב, בוא נפתור את זה כמו גברים, אתה תביא לי אגרוף, אני אביא
לך ונסיים את הסיפור"
הוא הביט בי באותו מבט שהביט בי בכיתה, סנטרו מוטה כלפי מעלה,
נחיריו חשופות לעיניי, ראשו מוטה אחורה, רק שהפעם אותו מבט של
זלזול שהיה בעיניו השתנה למבט של תמיהה וספק לגבי מה שכרגע
אמרתי, הוא לא הבין מאיפה הקרצתי את מה שכרגע הגיתי.  
ואז הוא אמר, "אני לא יכול לעשות כזה דבר"
"ואני אמרתי, למה לא?! נסיים את זה כמו גברים, כמו גברים של
פעם, פעם שגבר אחד היה נעלב מגבר שני, הוא היה מביא לו אגרוף,
אם הגבר השני היה עדין עומד על רגליו, הוא היה מחזיר, ואז היה
יוצא שכל אחד עשה את שלו והם היו מסיים את הסיפור".
הוא חזר להביט בי, עיניו התכווצו על סף המצמוץ ואמר "למה לא?!"

"אבל אתה לא מדבר על זה אם אף אחד"
עניתי "אין בעיה, ואם מישהו ישאל אותי אם יהיה לי סימן או
משהו, אני פשוט אגיד שאני הייתי בתקרית ואני לא רוצה להגיד עם
איזה תלמיד , כי אני לא רוצה לצאת מלשן"
הוא התרומם ממקומו, אני גם נעמדתי על רגליי, הוא ניגש אליי,
ואני פשוט עמדתי שם והמתנתי לקבל את המכה שלי.
עכשיו כשאתה מצפה לקבל מכה מראש אתה הרבה יותר מפחד, אם אתה
מקבל אותה בהפתעה אין לך זמן לפחד, אתה פשוט מקבל אותה, אבל
כשאתה מצפה לה, זה הציפייה שהורגת אותך, לא המכה עצמה, אז קצב
ליבי כמובן החל להאיץ וכפות ידי החלו להזיע קצת, אני שפשפתי את
קצות אצבעותיי זו בזו ואז, אז זה הגיע משום מקום, הוא הנחית
עלי אגרוף, שפגע לי בצד השמאלי של הלסת.
זה לא כמו בסרטים שחוטפים אגרוף, אני לא עפתי ולא נפלתי, הראש
שלי זז הצידה לכיוון ימין, והוטה אחורה. אני איבדתי את שיווי
המשקל שלי לשבריר שנייה, אבל לא נפלתי.
התיישרתי בחזרה ואז התחלתי להרגיש את הכאב העמום בצד שמאל של
הפרצוף, אבל לא לגמרי הרגשתי את הכאב, השיניים שלי קצת נקשו,
אבל זהו. אני הבטתי בו, ואז אני הנחתי לו את האגרוף, האגרוף
הראשון שלי בחיים לצורך העניין, אני בחיים שלי לא נתתי לבן אדם
אגרוף, ולמען האמת אני לא ידעתי כל כך איך.
אני חושב שזאת הסיבה שעשיתי זאת לא נכון, מכמה סיבות. ראשית
אני שמתי את  הבוהן שלי מתחת לאצבעות במקום מעל, וזה נורא כאב
לי לאחר המכה, שנית אני הכיתי אותו באף, לא צריך להכות באף,
אלא אם כן יש לך ממש כוונה להכאיב ולהזיק, מה שאני לא בטוח
שהיה לי.
ראשו עף אחורנית ולאחר מכן שני ידיו אחזו באפיו, וכעבור מספר
רגעים דם החל לזלוג מנחיריו, טיפות קטנות טפטפו והכתימו את
חולצתו הלבנה המכופתרת.  
הוא הביט בי ולא אמר מילה, שוב חזרה הדממה ואני הבטתי בו, קצת
המום.
אני חיכיתי שהוא יגיד משהו, או לפחות יעשה משהו, לפחות שלא
נעמוד שם בשקט הזה, ואז הוא הושיט את ידו אליי, ידו המשטחת
בפנייה ללחוץ את ידי. אני הבטתי בידו ואז הפניתי את ידי אליו
ולחצנו ידיים כמו גברים, כמו גברים של פעם.
אני לא סיפרתי לאף אחד על אותו אירוע, אני בספק אם גם הוא
סיפר. למעשה אני לא דיברתי על זה עם איש עד היום, וזה הסיפור
שלי על הפעם הראשונה שהלכתי מכות.