-הקדמה-
במשרד הגדול, עם התאורה הצהבהבה הוא נהג לשבת, מטופל: 66286 ,
אותו אני נהגתי לכנות "נער המים", אותו נער היה בעל אובססיה
מוזרה למים, הוא היה ממלא את זמנו בבהייה מתמשכת בכלים של מים,
אני ניסיתי בכל מעודי לעזור לו, שבעצם כל העזרה שהוא היה צריך
הייתה מצויה אי שם בחוץ מצדו של המין השני.
בקליניקה שלי הייתי מתמודד מדי יום ביומו עם הרבה מטופלים,
חלקם היו תחת טיפול תרופתי, חלקם היו בעלי טראומות קשות
שהזדקקו לאינטלקט הפסיכו אנליטי שלי על מנת להסיר את השכבות
הרגשיות שנערמו עם השנים בתוכם והסתירו את מקור בעייתם. במהלך
17 שנות עיסוקיי ברפואה, הצלחתי להביא לידי ריפוי למעלה מ120
תיקים, אבל נער המים היה התיק שאותו יותר מכל רציתי להגיע
לעומק שורשו, האינטרפרטציה שלו למציאות היה על סף הפואטית בדרך
שבה הוא מצא לנכון למזג כמעט כל דבר כאנלוגיה למים. בקיץ 1998
נער המים נטל את חייו בידיו, רומאנטי ככל שזה ישמע, הוא הלך
לבדו לים והטביע את עצמו לאור השקיעה, אותו נער מיוחד לימד
אותי רבות אודות העולם ועל משמעות החיים, לכן רציתי לשתף עימכם
את המונולוג המוקלט שהוא השאיר לי בפגישה האחרונה שלנו, אם רק
הייתי שומע אותה כמה דקות קודם, אולי הייתי מצליח למנוע את
המוות שלו.        

                                     -מונולוג-
"מים תמיד היה משהו שריתק אותי, במובן המילולי של המילה, אני
הייתי מוצא את עצמי בוהה בכלי עם מים במשך שעה שלמה, אפילו
יותר, בוחן את התנודות השונות שמרחשות במים, האדוות, הגלים, את
השתקפויות אשר מתרחשות, שכמות האור הנכונה נשברת בזווית
הנכונה, את דרך שבה דברים נראים שונה מבעד לשקיפותם, אני פשוט
מהופנט מהחומר הנוזלי הזה.
ישנם הרבה חומרים נוזלים שקופים, יש אלכוהול, יש דלק, אבל אף
אחד מהם לא מתקרב למים, יש בהם משהו צמיגי, מגושם, כאילו
איזשהו חלל של חומר שיש בו מן המוצק שתופס את המולקולות שלהם
ולא מאפשר להם את הקלילות חסרת הצורה שיש במים.
יש פתגם סיני עתיק שאומר "אדם יכול להתבונן לנצח בשלוש דברים:
אש, מים ואדם שעובד", זה משפט נורא חכם, גם האש תפסה את תשומת
ליבי מספר לא מבוטל של פעמים במשך מספר לא מבוטל של דקות,
לדוגמה בל"ג בעומר בעת שאתה מתבונן במדורה, ממתין שתפוח האדמה
עטוף נייר הכסף יהיה מוכן, אתה רואה את הכחול מתלעס בסגול, את
הצהוב האופף אותם, את ירוק שמדי פעם צץ לו ביניהם ומעל הכל את
האדום המרקד והמקפץ בתזזיתיות חסרת צורה קבועה.

אבל מים, אך, אין כמו מים, מים זה החומר שנותן לנו חיים, מים
זה הסיבה שאנשים לאורך כל שחר ההיסטוריה נדדו קילומטרים על גבי
קילומטרים, מים גרמו למלחמות, מים הביאו להסכמי שלום.
מ-י-ם, רק המילה הזו מרטיטה את גופי. אני אוהב גם לכתוב אותה,
אני אוהב לקרוא אותה, יש מעין סימטריות מהמהמת בכתיבתה, איך
ששני הממים תוחמים ביחד את היוד הקטנה, אין לי שום דבר רע לומר
בגנותו של החומר הנפלאה הזה H2o .  

אבל לאחרונה יש משהו אחר שמעסיק אותי חוץ ממים, אני מוצא את
עצמי בזמן האחרון בדיאלקט פנימי עם עצמי לגבי השאלה המהותית
אשר משום מה מגדירה אותי מבחינה חברתית לאחרונה: "למה אין לי
חברה?"
באמת באמת, שהתשובה לשאלה הרת גורל זאת נשגבת מבינתי, אני לא
מבין מדוע בחור בשנות ה20 לחייו , בעל חוש הומור כובש, זוג
גומות חן חינניות, שמתווספות לחיוכו המתוק שמתנשא לגובה 1.84,
ובעל אינטלקט חריף ומצב רוח סימפטי וספונטאני, לא מצליח למצוא
מישהי שתמלא את החלל הריק שבחייו, ותיתן מענה לשאלות הבדידות
שלו.

מאיזה כיוון שאני לא מסתכל על זה אני לא מצליח למצוא פיתרון,
אני חושב שאני אניגמה חברתית, או סתם קורבן תמים של הקוסמוס
הקיומי, שבו הוטל עליי הנטל של מסע הבדידות הרומנטי לאורך חיי,
נחשף לי בגלי הרגשות העזים אשר גועשים בתוך תוכי.

כל הבנות שמחבבות אותי ויש לי קליק טוב איתן תפוסות, כל פעם
שאני מנהל שיחה חצי טובה עם בת שאני מרגיש שאני מסוגל להימשך
אליה, אני מגלה את האמת המחווירה כי בחירת ליבי הפוטנציאלית
תפוסה בידיו של אחר. למה זה? כמה זמן המצב הזה יכול להימשך?
האם אני אחזיר את הציוד כנער גלמוד ובודד? הלוואי והייתי יכול
לומר שכל שאלות אלו ועוד יענו בפרק הבא של "חיי" אבל האמת היא
שכל חיי הם פרק אחד גדול ומתמשך בסדרה של אירועים מביכים בדרך
להשגת הגביע הנחשף של האהבה.

לפעמים אני מוצא את עצמי לא כמהה לקונספט עצמו של החברות אלה
רק לפרטים בודדים ממנו, כגון הנשיקה הזאת באוטו בסוף הערב, או
להחזיק ידיים מתחת לשולחן בארוחה, התחבקות הזאת מתחת לשמיכה
ביום חורפי גשום, בזמן ששנינו עדין במיטה ולא רוצים לצאת ממנה,
או זה מזרועותיו של זה, את ההסנפה הארומאטית הזו של השיער מדיף
השמפו הריחני, מגע השפתיים שלי שנמעכות על בשרה הקשיח שבמצחה
בעת שאני אומר "לילה טוב", או אתם יודעים מה בלי להישמע בוטה,
פשוט וחד וחלק זיון טוב, מלא זיעה, וקולות אורגזמיים מרטיטי
חושים, שמדגדגים אותך בכל חלקי הגוף שלך, עד לאזורים שלא ידעת
שיש לך שם בכלל עצבים.

אני לא מצליח למצוא חברה - למה? אני שואל למען השם, ואני כמעט
ובאמת פונה אליו בתחינה שיגשים לי את הבקשה, למרות שעמוק בתוך
תוכי אני יודע שזה לא קשור בו, אלא רק בי.

בעודי משתפך בפניכם על הדברים הללו, איני יכול שלא לפנות אליכם
בקריאה נואשת, עזרו לי להרוות את צימאוני לאהבה, אני מרגיש
כאילו האהבה חומקת מבין אצבעותיי, והבדידות זורמת בעורקיי,
ואני עצמי נוזל לי לתוך השכיחה המלנכולית, אני מניח שבתוך
העולם המטורף הזה, ש60 אחוז ממנו הם מים, עולם שבו הגוף האנושי
בנוי מ70 אחוז מים, כל מה שאני צריך זה רק טיפת מזל."