חדר העבודה הקטן היה מואר אך ורק באור שבקע ממסך המחשב. זוהר
ישב וקרא מכתב שהופיע על המסך בעודו לוגם מספל של קפה שחור.
פיהוק רחב הזכיר לו שהשעה כבר 2:30 בלילה. בעיניים טרוטות
מעייפות עקב אחר המלים, שנראו לו כאסופה של אותיות חסרות
משמעות. הוא התנער, התמתח, שיפשף את עיניו וקרא מהמסך:
לכלי התקשורת, שלום.
קוראים לי פליקי, אני בן 28 וגר ברעננה. לאחרונה עלה במוחי
הרעיון להזריק לכל עובר ושב סחוג ועמבה לעורף. לא רק לשם
השעשוע, חס ושלום, אלא למען שלום העולם בכלל.
כידוע, המצב בארץ לא איי-איי-איי אז החלטתי ברוב חסדי לקחת את
החוק לידיים ולעשות מעשה שלא ייעשה.
וכך חשבתי לתומי שכמות לא מבוטלת של פלפל חריף בתוך עורף של בן
אדם עלולה לגרום למוחו להשתנות ולהפוך אותו לאדם הרבה יותר טוב
והגון. זה במקרה הטוב. במקרה הרע הוא פשוט יהפוך למפלצת חסרת
רחמים. לא, אין צורך להגביה גבה. אינני מדען מטורף או איזה
גיבור מחוברת קומיקס. בסך הכל אני עושה את המוטל עלי.
לא פעם אני מוצא את עצמי מסתכל לימיני, מסתכל לשמאלי ושואל את
עצמי: HAYEKA? אייכה, ישראל?
אייכה? עורו נא, אחים, וצאו אל העולם הגדול עם הבשורה על גאולת
ישראל. כי הנה אני יצאתי, מלך המשיח בכבודו ובעצמו, לגאול את
עם ישראל ממצוקתו כי רבה. סחוג לכל דורש, אדוני, הוא המפתח!
THE KEY.
וכך, אם נעבור האחד על פני השני, או שמא השני על פני האחד,
ונזריק לכולם מן החריף-חריף הזה, אז, ואינני מגזים, תבוא לה
גאולת ישראל.
ולכם, כלי תקשורת יקרים, אני פונה בבקשה. כשיעצרו אותי ויאשפזו
אותי בבית משוגעים תפרסמו את המכתב הזה, וגם תשמיעו את השיר
שלי 'טבסקו ועמבה עם טנגו וסמבה' ברדיו. ואז אני אהיה מפורסם
וכולם ידעו מי זה פליקי הגדול מרעננה.
על החתום, פליקי הגדול מרעננה.
זוהר בהה במסך מספר שניות, והבעה אטומה על פניו. לפתע דפק על
השולחן באגרופו, זינק מהכסא, פרש את ידיו לשמיים ושאג: "די!
אלי שבשמיים, עד מתי? אני שונא את העבודה המחורבנת הזאת! עד
מתי אשב בשתיים בלילה ואעבור על מליון יצירות של דפקטים
כמוהו?! עד מתי ישלחו ל'במה חדשה' יצירות כל-כך מטומטמות?
די, נמאס לי להיות עורך באתר הזה! כמה עוד אוכל לסבול את הגועל
נפש הזה? די!!!".
הוא התיישב בכסאו ועבר לקרוא את היצירה הבאה: 'פליקי מכה
שנית'. זוהר קם בשקט מכסאו, לגם שלוק מהקפה ויצא את החדר. הוא
ניגש אל המרפסת שבקומה השביעית, עלה על המעקה וקפץ חרישית.
