את מביטה בי בעיניים עצובות,
בחיצים של דכדוך את מפצירה בי
לזכך את כל חלומותיי,
ולשוב אל חיקנו,

הירוק העז שהעז וכבש את ליבי,
נמלא אפור, התרחק, וכעת הוא טיפה של גשם
על חלון תקוותיך,
קחי את ידי, שאבי ממני כל שתוכלי,
עוד רגע ואיעלם לנצח,

את מרכינה ראשך דומעת בדממה,
אצבעי נשלחת מעצמה אל סנטרך,
במרדנותה היא נוגעת בך, שולה מבט תקווה מבור ייאוש,
עכשיו זה שוב רק שנינו,
העולם מתחיל ותם בנקודה אחת-
בנו, כאן,
כל השאר גבעות,
ותל של אשליות,

זוג ועוד זוג עיניים,
קליפות של ארס מתקלפות אט, אט, דרך מגע,
אורך בוהק, ושב הצבע לעינייך,
אני מרגיש מחנק, אני מרגיש אשמה,

זה מתחיל, זו שעת חשבון הנפש,
את הקדושה, המעונה, האם והבת שננטשו,
אני לבוש שחור, לבוש לבן, אני ערום,
את מולי, דומעת,
ומבינים שזו הפעם האחרונה,

מהנהן, שליו, לאות אישור,
מלטף אותך במבט אחרון, מתנצל ואוהב,
כן, אני מרגיש שזה מתחיל עכשיו,
האור הופך עמום,
ומיד אח"כ,
כלום.

ההיגיון זועק שאנתק מגע,
אך, ליבי מתיר לך לשתות, גם את
נשימתי האחרונה,
אני קמל, את שוב פורחת,
ואושרך זוחל אלייך חזרה,
דרך כפות ידיי כל חום גופי, כוחי, שלך הוא,
חום נשמתי,
סוד כל חיי,

האביר שלך, עתה, עירום שריון וחרב,
מותש, שפוף, כבוי, מה שלימים היה אני,
את נושקת לי ברוך,
רסיסיי שטיח האוקיינוס,
מכל חלקיק פרחו שדה ומנגינה,  
ופרח שנתתי לך לפני שנים,
מלווה אותך כמו זיכרוני,
עד סוף ימייך,

עד כלות הנשמה.

סליחה, קטנטונת
24/2/2005, 3:06