עזבת כרוח סערה באמצע הלילה
ונותרתי לבד לספור כוכב ועוד כוכב...
וזה לא נגמר; הזמן זוחל בעצלתיים
ואי-אפשר לי לעצום עיניים,
כי אני נזכר... וגופי בוכה...
קר לו... ולבי דואב...
בנטל געגועיו קורס,
דמעות משחרר,
והן את פניי שוטפות
ומבקעות שפתיי המלוחות.
אני נושם עמוק ונאנח
כמו, אבל זה לא, פורקן,
זה בכי על אובדן
של עידן שנגמר.
24/02/05 © |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.