אנחנו יושבים בבית קפה.

הוא כל הזמן מחייך,
ומסתכל לי ישר לעיניים -
לא משאיר לי לאן לברוח;
כאילו שהמחשבה הזו בכלל חלפה בראשי.
במהלך הערב, בלי קשר לכלום הוא שואל אותי
אם אי פעם נכוויתי.

הופתעתי.

קצת נבוכה אמרתי לו שכן;
כי אני לא נוהגת לשקר.
במיוחד לא לאנשים שמהם אכפת לי.
אחרי שעניתי לו הוא שאל "פרפר שבור למשל?!"
ושוב אני בשוק שהוא בכלל זוכר.
עניתי "למשל"...
ובנבכי נשמתי, תהיתי
אם הוא שואל סתם או האם באמת אכפת לו.

להפתעתי הרבה,
הכול היה נינוח וזורם.
ועל אף שלפני הפגישה הייתי לחוצה ומאוד עצבנית,
מהרגע שבו נפגשנו - הפכתי רגועה לחלוטין.

יום-יומיים אחר כך, הכול נראה כרגיל.
שלשום הכול התחיל להסתבך...
מבחינתי לפחות, אבל הוא לא יודע.
אולי זה בגלל שמאז יום ראשון לא דיברנו.

האמת,
שעכשיו מלבד בלבול
אני לא ממש יודעת מה אני מרגישה.
והסימנים - אני כבר לא יודעת מה הם אומרים.
אולי בכלל הם לא נועדו בשבילי;
ואם כן, אז כנראה כדי לשמור אותי קרוב.

ולגבי עניין הכוויות,
כנראה הייתי צריכה לחשוב על כך שגם הפעם
אני עשויה להיכוות.