שעת ערב קייצית,
ובירושלים,
כמו בירושלים,
כבר קצת קריר.
שאריות של חוזק,
שפעם צלול היה
כמו יין,
תשעה קבין של
חסד,
שזר לא יכיר.

אך אין זרים,
בודדים מעזים
לבוא ולתייר.
בירת הנצח
מרכינה ראשה,
אוטוטו היא תוותר.

בתחנה המרכזית,
בפאתי רחוב יפו,
התכונה קיימת
ועוברי-אורח,
עודם עוברים
והולכים,
אך הם ספורים,
חודש הסליחות בפתח,
וברחוב יפו עברה השיירה,
והכלבים עדיין נובחים.

לא הייתי מבין זאת,
לו הייתי זר,
איך בנאדם הולך
לאכול פיצה,
וברגע נגמר.
האנשים עוברים ברחוב יפו,
העיניים פקוחות
ובוחנות,
צלמי העיתונות
כבר מפנטזים על
הזוועה הבאה,
רוויית התמונות.

ירושלים באוגוסט,
ואין חסד בעיר,
יריות מבית ג'אלה,
איומים בשם אללה,
והאסון הבא
ממתין לו בפתח,
מעסה את צווארה
של העיר עם הנצח,
והעולם מתקומם,
והייאוש משתומם,
ואין
אין חסד בעיר,
רק התרעות חמות,
רק ירי מרגמות,
רק אל מוסלמי
שמקלל ומזהיר.

מצאתי תייר!
הוא צ'כי, והוא קתולי
בחור נחמד
שקצת נבהל.
"יש כאן הרבה שוטרים",
הוא מסביר לי,
"אבל גם בפראג לא תמיד קל".
הוא קצת מפחד, אבל
ישו ישמור,
ולך תספר לו
ששרפנו את המסכן,
סומכים על
איזה משיח שיבוא לנו
ונסתפק גם
בחמור.

היו כאן ימים,
שכמו בפראג,
יכולת לאכול פיצה,
לעכל, לחרבן
ולהמשיך את היום.
בפרוץ האלול,
מי ייתן בנו סליחה
או רחמים,
או את השגרה הסבירה
של רחוב יפו,
השפיות הקלושה של שלשום?

הצ'כי נבלע בתוך מונית,
חייל מבקש סיגריה,
שוטרי מג"ב מתחילים
עם עוברות-אורח מזדמנות,
מזמינות.
קבצנית יושבת על המדרכה,
נאנחת וצווחת:
"יותר שוטרים מאנשים יש פה",
מרימה את ידה ומאשימה:
"קמצנים כולם, בני זונות!"

איש לא מקשיב לה,
שעה שניידת הסיור עוזבת,
ובמקומה נעצרת
ניידת מג"ב.
"יש לכם אירוע, עופו מפה!",
אומר הקצין לילדים החסונים,
שדיברו עם הבחורה,
ומבטם המתוסכל אומר:
"מה עכשיו?"

'עכשיו' בירושלים,
בשום מקום בעולם
לא תמצאו כזה
'עכשיו',
כה רגעי ולחוץ.
השם לא מושיט שום עזרה
ההבלגה כבר מזמן נשברה
וג'יזס, כיאה לאמריקאי,
נשאר על הצלב,
בהוראת משרד החוץ.

סוף בירושלים
סוף הקיץ, סוף השנה -
ומי שרוצה פיצה,
מתקשר ומזמין.
באוטובוס, בדרך החוצה,
אני בוהה בחומת העיר המעונה
ולרגע קטן של חסד,
אני הופך לזר,
ומסרב להבין.


 רחוב יפו, ירושלים  29.8.2001