"לעזאזל, שכחתי לשרוך את השרוכים", חשבתי, כאשר כבר שמעתי את
הצעדים המתקרבים לפתוח את הדלת.
"מי שם?" קרא הקול ומיד נפתחה הדלת. קרנים של אור צהוב בוהק
שטפו את עיניי משמאלי לעבר כל העולם לימיני.
"מי אתה?" האשה למולי שאלה ברוך כאשר היא מיינקת את את בנה
העטוף בבד עבה וכחול.
נראה כאילו רצתה לשלוח את דבריה אלי דרך הרוח הקלה אשר סבבה
אותנו בעדינות בשעה ששאלה "מאיפה באת ילד? אתה מחפש את ההורים
שלך?"
חשבתי קצת, ואני, לא משנה לי מאיפה באתי ואני לא יודע ממש מה
זה שאני מחפש...

..."הלכת לאיבוד אדוני?" שאל בנימוס האדון האמיתי.
"מה?, ממ... כן, אני לא ממש... אני מפחד. בבקשה, תעזור לי
אדוני."
האדון הביט אלי בחיוך מוזר ואמר "אל תירא נערי. זה קורה לכולם
לפחות פעם אחת בחיים. את אלה שרוצים להימצא בדרך כלל מוצאים."
הייתה לו הבעה של שביעות רצון והוא החל להתרחק ממני.
"אבל אני לא יודע ממש אם ומי מחפשים אותי!" קראתי.
 

..."אבל החדר הזה ריק לגמרי!" לחשתי לאוזנו הרדומה של המאזין.
"חוץ ממני כמובן. אתה צודק, החדר ריק", הוא ענה.
אני אומר לכם, החדר שלו היה ריק לגמרי. לא סתם איזה חדר בלי
ריהוט או משהו כזה. החדר היה ריק מתוכן.
בלי כלום בכלל. אפילו אם רציתי להשאיר טביעת אצבע לא היה לי על
מה להשאיר אותה.
ובאמת שאם הייתי יודע שזה לא החדר האחרון לא הייתי מכניס לו
אגרוף בפרצוף המכוער שלו.
התחלתי לצרוח עליו שיגיד לי מה קרה אתמול ולמה לעזאזל הגדולים
אמרו שעכשיו זה כמו כלום.
אני לא מאמין. אני התחננתי בפניו הפצועות והמכחילות!
אבל הוא, כל מה שהוא עשה זה רק לחייך חיוך טיפשי ולהרים את
הכתפיים הכחושות שלו.

הם התחילו לרוץ. ריצה לא שפויה, כזאת שרואים רק בדמיון.
"אין שם כלום", צרחתי אליהם בשארית כוחותיי אבל הם רק המשיכו
לרוץ. השמש שעל פניי סינוורה אותי כמעט בכוונת זדון כשלעברה
רצים אלו שיהיו האנשים החדשים. אלו שלא רצו לקחת חלק בחיים
האלה. אלה המשיחים שאולי יום אחד מישהו מהם ימצא את הדרך שלא
מובילה לצלב. אלה שיצליחו למות ולספר על כך ושוב להישאר בחיים.
אלה שידעו כמוני שכמו בכל חדר, גם בחדר הבא, אין שם כלום.