אני חיה במדינת הבועה
ו"החיים יפים" של אחינועם ניני
זה ההמנון.
השעות הן קסומות ושמחות
ואין בהן רגע של חדשות
במדינת הבועה כולם מכורים
למוסיקה
והאיסור היחידי
הוא להיגמל מכך
לכולם יש נחת בעיניים
והצרות שלפעמים באות בצרורות,
נפתרות על ידי הבריות.
הציפורים מצייצות רק
אם מתחשק להן,
ככה, בשביל האוירה.
בבקרים יש ריח של  
אחרי הגשם
שמנקה את הריאות, הנשימה
ואת הנשמה.

השעון נשלח
לתמונות המפורסמת של דאלי
ואבד בזמן של עצמו.
השמש היא אור החיים,
ואור הימים והעונות המתחלפות
וכל יום חלום אחר
מתגשם ומתהווה חדש.
הגשמים כאן הם גשמי ברכה
ואלפי קמצים עושים כאן צעדה.
גלי הים מתגלגלים
באהבה, מעלים קצפם כצבע הלבנה.
הלימודים כאן הם חובה
כדי להפריח ולהפרות
את הנשמה המאושרת -
שהכול מציתה בלהבות של אהבה
ביני לבינם
ביני לבינך
אהובי,
כאן כל יום
הוא אחר מקודמו.

הרבה רוצים
לעלות ארצה
לארץ הבועה
אך הם עדיין עסוקים
בחישובים אינסופיים,
איך להגיע לכאן?
לעקוף את ההר? דרך הבקעה?
ולחשב את שעות הנסיעה,
לדרך לא נודעת.
עסוקים ברכישת רכוש
בצרות נטולות מטרה
ולא יודעים כי הדרך
לעלות ארצה, לארץ הבועה -
היא דרך עצמם
דרך ההשלמה העצמית הפשוטה
הנתינה.

הנתינה
אני ואתה
שמצאת כבר את הדרך
אל תלך אל הלך
קרא שירה קרא תהילים
קרא את עצמי-עצמך
ותדע את אושרך
כי אנחנו
השניים, שגרירים
של מדינת הבועה
שמורכבת מאדמת הייאוש
וחלומות התקווה.