אני עומדת בעזרת הנשים בבית הכנסת
בערב יום כיפור.

באוזני נשמעות התפילות והמיזמורים
מפי החזן וקהל המתפללים
ולראשונה, גם אני חלק מהתפילה
כי הפעם גם אני עוקבת אחרי המילים.
אהבתי את מה שקראתי
רציתי מאוד לקרוא בקול,
להיות חלק מהטקס כמו הגברים שם למטה

הגברים לובשים לבן
רחוצים ומסודרים
הטלית עוטפת אותם כמו התפילה -
ככאב הצום
כאהבת השכינה
הכיפה לראשם המסודר למשעי
ואני, בין תפילה למזמור מן הסידור
רואה אותך שם.

אתה, שנהיית חלק מתהווה בחיי המתמשכים
עטוף בטלית לבנה עם פסים כחולים
מבטך טהור בסידור המיזמורים והתפילות.

הרגשתי צורך להרים את עיניי
ולחפש אותך לבין עשרות המתפללים
הרמתי את ראשי לדק
ועיניך הסתכלו למעלה וחיפשו אותי ואת מבטי
ומצאנו
נפגשו מבטינו כאילו זהו מבט ראשון בין שנינו
עליך
עטוף בטלית, והתפילה נפסקה מפיך
הכיפה הלבנה כחולה על ראשך
ומבטך הטהור הביט בעיניי.

שתי שורות קדימה ממך,
באולם התפילה, בבית הכנסת הגדול
אב עמד עם טלית עליו וכיפה על ראשו
ובנו הפעוט בן שנתיים לערך
- שאותו החזיק על ידו
פרש את הטלית בחלקה מעליו, ועטף בה את בנו -
ומבטי מהם חוזר אליך
וידעתי
כי תהיה לי שניהם.