פניתי אליה, להוד רוממותה שתתן מעט מרזיה וידיעותיה על שהולך
להיות, על שנכון ושאינו.
לא התכוננתי לפגישה עמה שכן סברתי כי לפגישה כזו לא אוכל
להתכונן לעולם היות ושם אני נמצאת במלוא מערומיי, עומדת לפניה,
מצפה למלותיה.
הסחרור שהיא הביאה אותי אליו, הידיעות שמסרה, המלים שהוציאה
ברצף עוררו בי תסכול, בלבול וחוסר יכולת עיכול בסיסית.
לא שמעתי מה שרציתי, לא שאלתי מה שהטריד, חיכיתי לה שתכוון
ותעזור. אך היא- יצרה טירוף במוחי המעוות, יצרה מחשבות שכמותן
לא חוויתי ושיגעון בראשי המפרש והמנסה לאזן עצמו ולהישאר
שפוי.
קשה לי בימים אלו, הדרישה הסובבת להגיע להחלטות, להבין את
רצונותיי שלי שוחקים אותי. למה עליי להחליט? למה לא להישאר עם
החוסר וודאות, עם חוסר הבחירה, למה לא לתת לי את החופש הנדרש?
האם במצב בו האחד שלך תלוי בסחרור הזה ומשתף עצמו בו, הבחירה
צריכה לבוא משיקולים שאינם שלך, או שהם שלך אך בשילוב בלתי
ניתן להסרה.
אז יצאתי ממנה, הגעתי לביתי והרגשתי לחץ עצום בראשי, נטולת
אנרגיה מנטלית, נפשית והבנתי.
הבנתי כי היא שאבה ממני, לקחה את החיות, נתנה לי תחושת מוות,
גזלה ועיוותה את זכרונותיי, הפכה את חוויות חיי לנטולות
אמיתות, נטולות ערך, נטולות אמונה.
טוב או רע? נכונה או לא היתה ההליכה אליה זאת לא אדע ולא ארצה
לדעת לעולם, רק למחוק זאת מראשי הנובר בכל ללא הרף.
הזמן עם הבנאליות שבו הביא לשינוי מה מטעמה של זו שלעתים אכנה
בראשי כמכשפה, המכשפה המטילה ללא רוע מכוון כשפיה, המכניסה
אותך לפינות האופל אשר מעבר לחייך ומייחסת טעם המנפץ תפיסותיך
ומאיים לכלות את היופי שבפנייה הראשונית לשכמותה.