האופל יורד, במחוזות הערב
וכובש שדות לרגליי
הגלים המכהים מכים בלי די
סערת חושים שכיבו את צבעיה.
צליל הים נפרש אל מרחבי החושך השומם
רק צרצר לפתע מפריע
בחול הרך אני זוכר איך אז הגיע
חיוך לאוזניי.
אטום מגרש הכוכבים
רק עננים קשובים לקו האופק
דו שיח עם שעון שממהר לספור שניות
בטרם יחלפו לילות החורף.
החול זורם עם שעות הלילה
ברוח שברירית, קרירה;
פתאום, היא מתחילה
ואת יומה היא מבכירה
לוחשת ליטופים ומבריחה ירח
אוספת כוכבים לתוך חיקה,
האור יוצא ומתארח
בבוקר של עיר חדשה.
כאל זוג שפתיים אינסופיות
עיניי נושקות אל הזריחה,
השמש מבעירה בי תחושה
כי נולדת בי חולשה חדשה. |
