כמו אותו בניין שכבר שלוש שנים
אני עולה אל הקומה
היחידה שבה אני מכיר אותך.

והיום פתאום המעליות עולות לאט
והעציצים מתלחשים בשפה לא מובנת
ובכניסה לבניין אף אחד לא מברך לשלום.

בתיבת הדואר ראיתי עיתון
משבוע שעבר, כאילו יחד לא היינו כאן
מאז...

בארון החשמל השעון כמו עצר,
האם משהו התקלקל?
האם הודיעו ולא שמתי לב?

כמו חלום, הסלון פתאום לבן
וטהור- כאילו את אינך יותר
אני יושב כאן כבר שלוש שעות
וחושב- לאן להתקשר?

האור שוטף אותי בצלליות של ערב
אשר מתכופפות עם העצים ברוח
כלב נובח בחוץ- אולי זאת את?

ונדמה פתאום שהים הסוער קרוב
אולי גל יסחף אותי הרחק מכאן
הרי אותך הוא כבר לקח.

והשבוע הארור הזה עוד לא נגמר
אני צריך שעון חדש
שלא יזכור את הזמן שלנו ביחד,
כדי ששוב אוכל למהר ולשכוח.