מקלחת של ארבע לפנות בוקר
מצליחה לנקות ממני את כל הזוהמה.

הריח,
האפטרשייב שלו נצמד לעורי,
והולך איתי לישון.

במיטתו,
ריח שיערי וגופי.
ריח טומאה.
ריח אשמה.

בביתו החשוך
ישכב על מרבד,
יעוף לתוך חלום
ארבע לפנות בוקר.

פסיעות ברחוב,
וארבע וחצי
ונשיקה,
וחיבוק.
ועוד ליטוף,
ועוד אחד.

הטירוף מתחיל,
עם יממה אחרת.
דמעה נופלת,
הנה אני נשברת.

הוא הלך לבד ברחוב
הוא הלך וחשב ונפל.
ואני לבד,
לבד.
והוא שם לבד.

ובתוך הלבד יש הרבה יחד.
וגם הרבה דמעות.

חמש וחצי
ומאוחר מדי להתחרט.