"אני ממש ממש מצטער," הוא אמר. הרגשתי שהוא מסתכל עליי מהצד,
ומדי פעם מוריד את המבט, היד שלו הייתה מונחת בצורה כזאת שאני
ארגיש אותו טוב מדי...
"אני יודעת שלא אכפת לך, אז אתה מוכן פשוט להוריד את היד שלך?"
אמרתי לו בכעס...
"אבל.... רונית... בבקשה..." הוא ניסה להיות אכפתי כמו בתחילת
הקשר שלנו, אבל באופן מדהים זה לא הלך לו.
"תלך כבר! אתה לא מבין שאתה לא רצוי פה?!"
הסתכלתי עליו בעיניים בוכות. הוא תמיד שנא לראות אותי בוכה.
הוא תמיד היה בוכה איתי, מעניין שעכשיו כבר לא.
"רונית, בבקשה, תני לי לפחות להקפיץ אותך לבית," לא ממש ידעתי
מה לעשות בלי הפנים היפות שלו... אז הסכמתי.

נכנסנו לרכב, הוא הדליק את הרדיו כדי להסוות את כל הרגשות
הבוערים שלי, אך הכול נהפך לשריפה שהיה את השיר של דניאל
סלומון... "רבות הדרכים לאהוב אותך... אבל הכי בטוח זה
מרחוק".
הסתכלתי עליו, הוא הבין כבר שזה מתאים לנו מאוד.

הוא הוריד אותי בבית, נשק לי בלחי ונסע...
מרוב תסכול קיללתי אותו בלב באמונה שלמה שהלוואי ויתהפך בדיוק
כשם שהוא הפך לי את חיי...לפתע הרכב התחיל לסטות מהנתיב, הוא
נתקע בעמוד והרכב התחיל להתהפך...פעם... פעמיים... שלוש... הוא
פשוט לא הפסיק, עד הפעם השביעית.

התחלתי לרוץ לעבר הרכב שהראה סימנים מוזרים, וראיתי שהוא עדיין
חי, מנסה לצאת החוצה אבל לא ממש מצליח...
רצתי בכל הכוח האחרון שהיה לי וכמה שניות לפני שהספקתי להגיע
הרכב התחיל לעלות בלהבות.
לא האמנתי שזה קורה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אבל עדיין
המשכתי לרוץ לעבר הרכב הבוער, החלטתי שאני רוצה למות באומץ עם
אהבת חיי.

היום כולי כוויות, כוויות בעיקר נפשיות...
אבל אם הייתי מתה איתו, זה היה מועיל לי?