זה לא יתואר
איך בארץ שומקום
הצמחת לי כנפיים.
אלוהים של שומקום.

אני מערבולת
אתה הדממה הגדולה,
שלחתי אותך אני
רצה לצרוח לך שתרגיע אותי.

פותחת מחשבה,
מחר דשא יצמח
אני, אני אכבול אותך למיטתי.
מחר יהיה רעש גדול,ואז שקט.

צוחקת מכל עצב,
מלטפת שושנים
רצה על הגב שלך
בונה מחסות מגשם
שיבוא להפחיד אותי

שמרתי אמונים לעצמי,
וכל כך חזק בכיתי בלילה
זה לא ייתכן,
שגם בגן עדן מתים מלאכים
יפים כמוך.

בארץ טרופית,
קוקוסים וילדים מאושרים-
אני
רק
עייפה. וכל הזמן.
לא יכולה.