המסדרון היה חשוך, כל כך חשוך עד שלא יכל לראות דבר מסביבו.
למרות ששהה במקום זמן רב עדיין הוא לא התרגל לסביבתו, החושך
והאפלה סביב הקפיאו את דמו. הוא לא ידע כיצד, אך הוא מעולם לא
היה רעב או צמא במקום הזה. באורח פלא לא נדרש לו דבר פרט
מלשלוט בפחדיו. וזה לא היה קל, מדי פעם נשמעו דיבורים בין
הקירות, לחשושים שתמיד הרגיש כאילו הם מיועדים כלפיו. לפעמים
כשישן, הרגיש איך האדמה סביב רועדת, המסדרון הוטל מצד לצד,
כאילו מין ענק רשע לקח אותו בידיו ושיחק בו להנאתו.
הוא לא זכר איך הגיע למקום מכושף זה, האמת היא שהוא לא זכר דבר
פרט ליום שבו התעורר בו.
הכול השתנה בשבילו כאשר הוא גילה שביב קטן של אור. האור היה
ממש בקצה המסדרון, הוא מעולם לא היה שם אלא הופיע פתאום כיש
מאין. ההגעה לקצה האור, לחופש, הייתה כל מטרתו. הוא עשה הכול
כדי להגיע אליו, התקדם אט אט בהתמדה למרות שהמסדרון היה צר
במיוחד, והתנועה בו קשה ביותר. אך הוא לא וויתר הוא היה נחוש
בדעתו לצאת מין המקום הזה.
צעקה, הוא נעצר במקומו. מעולם הוא לא שמע צעקה מפחידה כמו זו,
זאת הייתה צעקה שנשמעה כמו חיה פצועה, פצועה ומסוכנת, מחפשת
אחר טרף קל שנמצא ממש לידה. הוא היה חייב לנוע במהירות שניות
ספרות נתרו לו לברוח מין המקום. הוא ראה את החיה, היא הייתה
ממש מאחוריו, צבועה באדום להוט, רודפת אחריו, הוא הגיע למרחק
נגיעה מהאור. שוב צעקה, הפעם אף חזקה ומפחידה יותר מהקודמת, אך
הפעם הוא לא נעצר. הוא ריכז את כול כוחו ובנשימתו האחרונה הוא
דחף את עצמו מהמסדרון האפל אל עבר האור.

"ברכותיי גברת כהן, זה בן".