בין שתיקות חורף ליקיצה
פעורים רסיסי כמיהות שחוקות.
כמיהות קמולות שנשכחו זה מכבר
שנגוזו עם הרגש
קורע ההויה.
כעת,
כה הזויות כמיהות שדופות אלו
עוטות דוק עמום
של הקיץ מעורפל.
זיכרונות עמומים
בדבר שלוות חולין
ונוגות של כיסופי גן נעול.
נמוג הרגש
קץ לכל
מלבד
אינסוף של תוגה
נוכרית, מיוסרת
ששבה ובאה ונעלמת
על פי גזר השיגרה
שאינה דוממת
אף לאחר שתיקות חורף עמומות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.