+"אני כאן. את רואה אותי? את שומעת אות? את מרגישה בנוכחותי,
אני יודע"
-"מי אתה? איפה..."
+"כאן לפנייך. אני יודע שאת חשה בי"
-"אה הנה אתה. רגע... זה אתה?"

הנחתי מגופי את עול היום והחלתי בוחנת אותו. הסתכלתי מסביב כדי
לוודא שאין איש זולתנו בחדר.
רק שנינו. מעניין. היססתי. ברגע הראשון לא בטחתי בו. רציתי
לוודא שהוא אמיתי.

-"איך קוראים לך?"
+"השם שלי חסר משמעות כרגע"
-"מה זאת אומרת?"
+"כל אחד קורא לי בשם אחר. את תבחרי את השם שלך"
-"האיש עם המסכה. הולך?"
+"כן"
-"לא זוכרת שקראתי לך לבוא. למה אני?"
+"איש לא קורא לי. אני מגיע רק לסוג אנשים מסוים שזקוק לחברתי.
בין שבמודע או שבתת-מודע"
-"אם כבר אתה כאן, במה אוכל לעזור?"
+"גלי לי סוד"

התבוננתי בכפות רגליי תוהה על קנקנו. בחיי הקצרים הכרתי כמוהו
עוד רבים. כל אחד סיפר לי סיפור שונה אבל כולם בבסיסם עשו עליי
את אותו הרושם. תמיד אני זו שהקשיבה להם. ידעתי לתת להם את
הכבוד שהיה כל כך חיוני להם. לקיומם. אף אחד מהם מעולם לא פנה
אליי. לא כמוהו באותו המקום.

-"ספר לי קודם על עצמך. מי אתה?"
+"אני אספן. אני כולם ואיני שייך לאף אחד. לא שייך לזמן. כולם
חושבים שהם מכירים אותי. ההפך הוא הנכון. כל אחד תורם לי
מחייו. לסיפורים אין משמעות לגביי. הם הופכים להיות הידע שלי.
הכוח שבי. חלק מהאוסף הפרטי. כל אחד מביא איתו מטען אחר. כבר
ראיתי את כל אלה שהיו ואחיה זמן רב כי תמיד יופיעו חדשים.
עכשיו תורך"
-"באילו מילים עליי לעטוף את המטען שלי?"
+"המילים לא חשובות. העיקר הוא המטען שלך"

נשענתי לאחור, חיוך פושט בשפתיי. פתאום הרגשתי שקט כזה שכל
העולם מקבל משמעות חדשה, נפלאה. פתאום כבמחוות יד הוא הפיל לי
אסימון מבלי שידעתי שהאסימון הזה יושב שם. מחכה ליפול. אולי
באמת קראתי לו לבוא בלי להשתמש במילים. הוא בא אליי.

-"זה הרבה אחריות לעשות את מה שאתה מבקש ממני"
+"ספרי לי"
-"אולי אזדקק לך שוב. תהיה שם?"
+"אני כאן. כשאני מגיע זה בכדי להישאר. לעולם לא אעזוב"

בחנתי אותו וקירבתי אותו אליי. מתרגשת. נטלתי לידיי את העט.
זו הפעם הראשונה שכתבתי שירה...