כשהוא שוב שם מביט במדרכה במבט הקודר שלו ושוכח לרגע שיש אנשים
בעברו השני של הכביש, הוא לוקח את היד ומושיט אותה קדימה -
רחוק ממנו, רחוק מהשמיים, קרוב לרצפה. כמה שיותר קרוב. מרחק
נגיעה.
הראיה מתערפלת והאנשים בעברו השני של הכביש מסתכלים עליו,
דרוכים לכל מעשיו. הוא מוציא את המצית. קטנה כל כך ועם זאת כל
כך אדומה. לחיצה אחת משחררת הדף שהם מעולם לא ראו. והיא רצה
אליו, מעברו השני של הכביש ילדה קטנה רצה, חוצה את הכביש בסערה
כשמכונית מתקרבת לעברה, עוד רגע פוגעת. אבל זה רק עניין של
שניה, והיא הייתה קצת יותר מהירה.
הוא מביט לשמיים, רק לא להסתכל עליה, לא להביט בפניה התמימות
ולראות כמה היא דואגת לו. להביט בעיניים ולראות את הדמעות.
מספר שניות של עמידה ממושכת והוא מביט לשמיים, מתחנן שירדו
הדמעות, מהר, חזק. יפגעו בו ויפקחו אותו, ירחיקו אותה.
העננים נסגרים על הירח, ועל הכוכבים, חשוך שם. באמצע הרחוב.
פנס רחוב בודד מאיר עליה, מסתיר את פניו. והגשם מתחיל לרדת,
חלש ומתחזק יותר מרגע לרגע, הוא פותח את פיו ונושם את השלווה
שיורדת על ראשם. וככל שהיא מתחזקת הוא מתחיל להבין, מוריד את
ראשו לכיוונה. הנה היא שם, מכורבלת על הרצפה, מגינה על עצמה
מפני הטיפות החדות שהשמים ממטירות עליה, הטיפות שהוא ביקש
שיבואו. הוא מביט חזרה לשמים, מתחנן שיפסיקו הדמעות האלה, הן
פגעו מספיק. עשו מספיק נזק.
אבל אף אחד למעלה כבר לא מקשיב לו, והטיפות הופכות לגושים
חזקים ולבנים שממטירים עליהם. הוא נופל. לידה, מביט בה שכובה
על הרצפה ועיניה פקוחות לרווחה, המבט התמים עדיין בוהה ועיני
הדבש החמימות כל כך קרירות, מבטה מוטל בעיניו. ופיה פעור, היא
לא זזה.
הגושים מתרככים ומוטלים בשלווה על גופה, מכסים אותו בקרירות
ומשאירים אותו קפוא לנצח מוטל באמצע הרחוב, מתחת לפנס בודד.
האנשים מעברו השני של הכביש מביטים, זה בא בזוגות.