הכל יחסי היא אומרת לי, כשאני סוגר מאחורי את הדלת, יוצא לרחוב
הקר וחוזר לדירה. מיטה זוגית מקופלת, כלב והמון יין, או כך
לפחות נדמה לי פתאום.
האור במדרגות כבה ואני מקלל. זה בסדר, יש לי את כל הדרך הביתה
להירגע.
בגלל שאני מי שאני, אני אפילו מסכים איתה, ובבית מול הטלוויזיה
(שלא עזבה מעולם) אני לוקח את הדברים בפרופורציה.
אחד נדקר, אחד נחקר
אחד נזרק לכלא
אחד רמאי, אחד נשבר
רחמים על כל אלה
באמת, העולם הוא מקום מחורבן
אבל הצרות שלי פתאום נראות רלוונטיות מתמיד.