"יש דברים שרציתי לומר... שאינם נענים לי... המילים שבחרתי
אינן... הטובות מכולן..."
שירו של יהודה פוליקר המשיך להתנגן ברדיו.  האור האדום ברמזור
נעץ מבט זועם במכונית שלו אבל זה לא שינה כלום. אמיר היה גם
ככה שקוע במילות השיר ובזכרונות הקשורים לשיר זה.
עברו כבר ארבעה חודשים מאז הפרידה שלו ממנה ועכשיו היא שוב
טרפה את הקלפים כמו שהיא תמיד ידעה לעשות במשחק שביניהם.

"עמוקים הם מי ים הסודות שאינם מובנים לי... שאולי לא אבין...
לא אבין לעולם..."

הרמזור התחלף לירוק ואמיר העביר את הרכב ל"דרייב" ולחץ על
דוושת הגז. הרכב זינק קדימה. הוא עדיין לא הבין למה היא בחרה
תמיד לעשות דברים בדרך כל כך פוגעת. הניסיונות שלה להיות
מלודרמתית תמיד גרמו אצלו לכאב. היא לא התכוונה להכאיב לו
כמובן היא פשוט הייתה מכונסת בתוך עצמה. למרות שהיא לא אהבה את
עצמה היא השקיעה בעיקר בעצמה...

"לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי... בדרכים שהלכתי טעיתי
וודאי לא פעם אחת..."

הוא התחיל להרגיש את רגשות האשם צפים שוב. גם הוא השקיע רק
בעצמו ללא התחשבות בחודשיים הראשונים לאחר הפרידה. אחרי שני
חודשי הוללות אדירה הוא הספיק לפגוע באחת מידידותיו הטובות,
להתאהב באחרת, לנצל את חיזוריהן של כמה ידידות אחרות ולהשאיר
מספר רב של קשרים העומדים בסימני שאלה.
אכן בהרבה דברים הוא טעה במהלך החודשים הללו. הוא כאילו הפך
להיות מה שהוא ראה בה לאחר שחשפה בפניו את השקר הגדול שנקרא
"הקשר שלהם". יצור אמוציונלי, וייצרי, שדואג לסיפוק האישי שלו
תוך כדי התחשבות מועטה באחרים. לקח לו זמן לנתק את עצמו מזה
ונתק את הדימוי הזה ממנה. הוא אותת ימינה ועלה על הכביש
המהיר.

"ועצבות מהלה כל שמחה... כל שמחה ששמחתי... כמו ביקשתי דבר...
דבר שאבד..."

בעוד הוא מתפס למהירות המירבית הוא נזכר שוב בכאב הנורא.
ההרגשה שמעולם היא לא באמת אהבה אותו. הרי היא הודיתה בפניו
שבתחילת הקשר היא לא התאהבה בו. וברור היה לו שבסופו של הקשר
הוא לא היה לה מספיק חשוב בשביל שתפרד ממנו לפני שתיפול
לזרועותיו של אחר... באותו יום שהיא סיפרה לו את הסיפור הוא
הרגיש שלא אותה הוא איבד. אלא את הרעיון שהיא אהבה אותו. וזה
כאב לו יותר מכל דבר אחר. הוא גם הבין שהיא לא יכלה לאהוב אותו
מעולם... היא לא אהבה את עצמה אז למה שתאהב אחרים. חייה שלה לא
היו מספיק חשובים לה אז למה חייו שלו, שנראים בשנה האחרונה
פחות ופחות שווים, יהיו חשובים בעיניה? הוא איבד את האהבה שחשב
שיש לו.

"חלומות שחלמתי והם... מקיצים בי עדיין... שבריהם בעיניי...
נשטפים מפניי בדמעה... ולילות יסורים לא ספורים... שהטבעתי
ביין... כמו אובד בדרכי... בדרכי הרעה..."

הוא ירד מהכביש המהיר ביציאה שמובילה לשכונה שלה. עוד מעט
ויגיע אליה. לאחר כל אותם חודשים הוא לא האמין שהיא תבקש ממנו
נסיון שני. הוא קיווה לכך בעומק ליבו במהלך כל אותו הזמן.
למרות שהוא ידע שלפני שיוכל לומר לה כן היא תצטרך להשלים עם
עצמה, לאהוב את עצמה, ולאהוב אותו. אבל היא ביקשה. ביקשה
ובכתה. המלודרמטיות הזאת...

"אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו... גם אם לפעמים סערו
מסביב הרוחות..."

הוא מצמץ דמעה קטנה מעינו בזמן שהוא לוקח עוד פניה לכיוון הבית
שלה. 'אני מתגעגעת אלייך נורא, רע לי בלעדייך אתה גורם לי
להרגיש טוב עם עצמי...' המילים הדהדו בזיכרונו.

"ואהבתי אותך והיה לנו טוב... טוב עד גדותינו..."

הוא חנה ליד הבית שלה. ההורים שלה כבר ישנו ורק בחדר שלה היה
עוד אור. הוא לקח בידו את הקופסא הקטנה שישבה לידו.

"והיה לנו רע... ואהבתי אותך לא פחות..."

הוא יצא מהרכב, קטע המוזיקה הקצר שלאחר הבית המשיך להתנגן
בראשו. תוך שניות הוא היה מול דלת ביתה. שתי דפיקות והיא פותחת
ומסתכלת עליו עומד בעיניים עצומות ומזיל דמעה. הוא פותח עיניו
ומסתכל עליה ומשלים את השיר.
'אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו... גם אם לפעמים סערו
מסביב הרוחות. ואהבתי אותך והיה לנו טוב... טוב עד גדותינו...
והיה לנו רע... ואהבתי אותך לא פחות...'

היא ניגשת אליו ומנסה לנשק אותו. הוא מתחמק מנשיקתה.
'הילה', הוא עוצר...
'יש דברים שרציתי לומר...' הוא נותן לה את הקופסא המרובעת
שבידו.
'אבל אני באמת חושב שפה תמצאי את הכל.' הוא מסתובב והולך.
היא מסתכלת על הדיסק הצרוב. 'דברים שרציתי לומר  יהודה
פוליקר'.
דמעות מתחילות להופיע בעינייה. המלודרמטיות מכה בה לראשונה.