מוזיקה.
מה שמוזיקה עושה לי.
כל חלקיק בי מתמלא בדם, במרץ,
כל מחשבה נעצרת ומתמקדת בקצב.
ממריץ כל קצה אצבע, גורם לכל פרצוף.
כפות הרגליים מתחילות לזוז,
הרוק מתחיל להצטבר
והמבט בעיניים שגורם לך לחבק קרוב קרוב.

בלי סוף, בלי התחלה, בלי קצוות שצריך לחבר
רק פרצוף נוסף שבראש מופיע
רק עוד רעיון שרוצה שיתגשם
לעולם לעולם עד אין קץ
התווים, מפיקים צלילים
מקצבים, קולות, מיתרים, בתים
מערבולות של גוונים ורגשות שאותי אופפים.

וברגע אחד הכל נקטע, הכל נגמר
מחשבה שישנה, מחשבה שהתעוררה.
ריק, זהו אין כבר כלום
רק מבט שקט נשאר לו זעוף.
פסנתר מתחיל להפיק צלילים אלימים
שחוזרים על עצמם כמו פתיח למשהו מסעיר מבטיח שעומד להתחיל.
שאר הכלים מצטרפים, מתאימים עצמם אליו - לחלש,
המסורבל והעמוק,
נשאר הקול השולט,
השולט והיחיד
עומד בראש, נסער
מביט אחורה,
הלב מרוב כאב ותשוקה נפער.