בכל פעם שאני פוקחת עיני
ומביטה לתוך הלילה השחור והאפל
שוב מביטה אל הרקיע הקודר והעצום
מחשבה אחת מציפה את ליבי
אותה תחושה בלתי מוסברת,
אותה תחושה פתאטית
חסרת כל שחר, כל סיכוי
מהולה בכל כל הרבה שקרים
כל כך הרבה מבטים בלתי מבוססים, בלתי מנוצלים
כל כך הרבה כאב לב ורגעים שלא יתחילו מחדש
המחשבה עליך,
המחשבה על הלשון שלך בתוך הפה שלי,
על השפתיים החמות מנשקות ברכות
וסחף תשוקתי אמיתי
על כנות שלא נראתה, ועל פחד
פחד שכמותו לא חוויתי
לא חווינו.
פחד מלספר, פחד מלאהוב
פחד מלהיות עצמינו, אחד מול עצמו
אחד מול השני, ביחד.

עבר כל כך הרבה זמן ועודני סוחבת אותך ואת סיפורך עימי לכל
מקום,
הוא מכביד עליי,
אך באיזהשהו מקום גם ממלא אותי
אותה ההרגשה שלעולם לא ארגיש
שוב,
אותך מביט אליי דרך מבט חודר ואוהב
אוהב מבפנים, מבחוץ רק כואב
מפוחד, עטוף מעטפת קשיחה של רצון טוב, חיוך
משתוקק לאהבה.
הפחד התגבר על הכל-
נשארנו בלי כלום.
לא מצליחה להמשיך הלאה
הורסת כל דבר שמעניין או מעוניין.
המילים שלך מהדהדות לי בראש בכל פעם שהלילה יורד
ואנחנו רחוקים, רחוקים מתמיד
כל פסיעה קטנה קדימה בלילה
פותחת עוד פצע שמסרב ביום להגליד.

אוהבת בכל כולי, בכל מאודי
אוהבת ללא פתרון
אהבה מבוזבזת
ואתה עוד חלום וורוד
בתוכי בצורת אותן תחושות כבדות וישנות
כבר נחות בליבי בשלווה.