על גבעה עירומה עמדה לה בשקט דמות לבושה
היא עישנה סיגריה, לעינה דמעה יבשה
מביטה למטה - אולי תקפוץ לתוך האימה?
על גבעה חשופה עמדה, נסתרת - עומדת ובוהה.

לעצמה היא חושבת,
מעולם לא הייתה עשירה - אולי אמידה -
אמידה בכסף, ברגשות, בחברים
על גבעה אבודה הביטה בנופים לא ברורים.

מנגינת חליל עלתה מהואדי חרישית,
משתלבת בערב כמו פזמון מוכר ומשמח
על גבעה מתנגנת החלה מבצבצת לה הילת הירח.

הדמות נבהלה מעט, השקט הופר
מהערפל עלו, נולדו נופי הכפר, אותו הכפר
ובטחונה החל מתערער מהחשיפה, ורק עינה החומה
נותרה יבשה.

היורה השקה את עשבי הגבעה
כמו מנסה להושיט יש לעזרה
הדמות התכסתה במעילה, עליו כתמי בוץ
"מהגבעה הזו", חשבה, "אני כבר לא אקפוץ".

אנשי הכפר החלו מחבקים את הגבעה הרטובה
מקבלים את גשמי הסתיו בשמחה, באהבה.
מנגינת החליל הפכה השולטת, וגוועה לה בעצב
מעטפת השקט.

הדמות הסתובבה והחלה חוזרת לכפר
את גופה הרטוב מילאה צמרמורת מוזרה
היא לא מצאה לא שקט, ואף לא מנוחה
במורד גבעה אלמונית - דמות קטנה בלי דמעה
בחייה ממשיכה.