אור מסנוור וחזק העיר אותי משנתי. בתחילה ניסיתי לפקוח את
עיני, אך האור היה חזק מדי. כעבור מספר שניות הרגשתי את האור
נחלש מבעד לעפעפי הסגורים ופקחתי את עיני. מולי ישבה סבתא ברכה
וחייכה חיוך גדול ולבן. חיוך מלאכי. הבטתי בסבתא כמה שניות,
היא פשוט ישבה שם וליטפה לי את היד. כאילו לא קרה כלום. כאילו
העובדה שאני וסבתא ברכה יושבות ומביטות זו בזו בשתיקה נורמלית
לחלוטין, וכאילו סבתא ברכה בעצם לא מתה לפני שנולדתי ואת
פרצופה הכרתי רק על פי תמונות מאלבום משפחתי מאובק שבעליית
הגג.
רציתי לומר משהו, אבל לא ידעתי מה. רציתי לשאול למה היא פה, מה
פתאום היא הופיעה כאן לפתע, אבל זה נראה לי קצת לא במקום- קצת
חצוף אתם יודעים. בכל זאת- לא כל יום אדם מת בא לבקר אותי (אני
לא יודעת מה אתכם) וצריך לדעת לקבל את פניו. אבל אני חושבת
שאפילו אם הייתי מוצאת מה לומר, לא הייתי מצליחה להוציא הגה
מפי- קודם כל בגלל ההלם, שנית- בגלל ההרגשה המוזרה שאפפה אותי.
מעין הרגשה בלתי מוסברת. הרגשתי עייפה, קצת מסוחררת ויחד עם
זאת הרגשתי שאני קלילה כנוצה ומרחפת בחלל החדר הגדול ש-ככל
שחשבתי על זה- לא ממש זיהיתי אותו.
למזלי סבתא לקחה יוזמה והסבירה- "מורן, אל תיבהלי. את עכשיו
בגן עדן". בתחילה לא קלטתי. הפשטות בה סבתא הציגה את הדברים
בלבלה אותי. גן עדן? כלומר- זאת אומרת ש... אבל זה לא יכול
להיות... כלומר... אני מתה? האם זה יתכן? למה? מה קרה? לא
הייתי חולה במחלה סופנית ככל הידוע לי... ואני לא חושבת שמתי
מזקנה- ככל הזכור לי אני עדיין בת 16. אימצתי את מוחי בניסיון
להיזכר בסיבה לשהותי במקום זה אך כאב חד פילח את ראשי וצנחתי
באפיסת כוחות על הקרקע ה... רכה?! הבטתי למטה וראיתי... הו,
כמה קיטשי- ענן! ישבתי על ענן? כמה מוזר... הבטתי בסבתא שחייכה
חיוך משועשע ואמרה: "נחמד שהגעת. חשבתי כבר שלעולם לא אפגוש
אותך..." בתחילה התבלבלתי, אבל אז התאפסתי ואמרתי: "כן, אהם...
נחמד מאוד- אני מורן". רק לאחר מכן הבנתי כמה זה מטופש, כי
בתור מלאך סבתא שלי בטח כבר יודעת את השם שלי...
"בואי איתי", אמרה סבתא ברכה וקמה בקלילות. לאט לאט התרוממתי
וראיתי, למרבה התדהמה ו (שוב) הקיטש- זוג כנפיים לבנות
ונוצתיות מחובר לגבה של סבתא. כשראתה סבתא את מבט התדהמה שלי
היא אמרה: "הו, כן- גם את תקבלי כאלה. מיד כשנסדיר את
העניינים" סבתא תפסה את ידי, נופפה בכנפיה והחלה לגרור אותי
בטיסה מעלה ומעלה. הרגשתי את הרוח מצליפה בפניי, ראיתי עננים
לבנים סביבי והרגשתי קלילה יותר מאי פעם.
לאחר תעופה קצרצרה הגענו לענן גדול ובוהק שעליו שולחן ארוך
ביותר ולאורכו מליוני תיקיות צבעוניות. סבתא חשה במבט השאלה
שעל פני ואמרה: "הו, כן- מיד נמצא את התיקייה שלך ונראה במה
מדובר..." במה מדובר? על מה היא מדברת? הלכתי בעקבות סבתא על
העננים הרכים כאשר הגענו לקבוצת תיקיות שחורות ובראשן שלט:
"קורבנות תאונות דרכים". קורבנות תאונות דרכים? מה לי
ולקורבנות תאונות דרכים? אומנם מצב תאונות הדרכים בארץ נהיה
גרוע לאחרונה ואנשים רבים נהרגים, אבל לא הכרתי אדם כזה אישית.
וחוצמזה- מרוב הרצאות על "אם שותים לא נוהגים" וכל זה כבר מזמן
לא שמעתי על איזושהי תאונה קטלנית. סבתא ניגשה לערמת התיקיות
ושלפה אחת שעליה התנוסס, באותיות לבנות ובוהקות, לא אחר
מאשר... השם שלי!
סבתא פתחה את התיקייה, עיינה בה מספר שניות ואמרה: "טוב. אנחנו
ניגש עכשיו לראש השמיים...אהם..." סבתא הביטה במבט התמוה שעל
פניי, "משהו כמו ראש ממשלה אצלכם", היא אמרה. "את מתכוונת
לאלוהים?" שאלתי. סבתא חייכה ואמרה: "לא... אלוהים מאוד
עסוק... מעטים הם שזכו לפגוש אותו פנים אל פנים". לפני שהספקתי
לחשוב על עוד משהו לשאול תפסה סבתא בידי וגררה אותי שוב מעלה
ומעלה במהירות עד אשר אוזניי נסתמו בגלל לחץ האוויר שבמרומים.
וסבתא אמרה: "עוד תופעה של החדשים... אל תדאגי- זה יעבור לך
כשיחליטו היכן מקומך..." מקומי? "מה זאת אומרת," שאלתי, "את
מתכוונת לגן עדן או גיהנום?". סבתא הביטה בי בגיחוך קל ואמרה:
"הגיהינום הוא מקום דמיוני שהומצא למטרות הפחדה ללא שום בסיס
אמת... אלוהים מאמין שלכל אדם צריכה להינתן הזדמנות. אצלנו יש
רק דרגות שונות של גן עדן". לפני שהספקתי לנסות להבין סבתא
נעלמה. בעצם- הכל סביב נעלם כאשר כל מה שראיתי היה ענן לבן
שכנראה נקלענו לתוכו. סבתא אחזה עדיין בידי וכעבור מספר שניות
כבר המשכנו בתעופתנו הקלילה ללא מכשולים. לבסוף הגענו לענן
גדול ומרוהט שנראה כמו חדר המתנה בתור לרופא שיניים. סבתא ישבה
על ספה והזמינה אותי לשבת לצידה. התיישבתי ושקעתי מיד בתוך
מרקם הספה הרך. הסתכלתי סביבי וראיתי אנשים שונים ומשונים.
רובם זקנים, אך היו גם כמה צעירים שהיה ניתן לנחש על פי מראם
למה הגיעו לכאן; בקצה השני של "חדר ההמתנה" ישבה נערה רזה
באופן מחריד, כנראה נפטרה מהפרעת אכילה; לידה ישב בחור כבן 20,
לא יותר, שחולצתו הייתה מגואלת בדם; ובכסא על יד סבתא ישב בחור
קטוע יד. כל שאר יושבי החדר היו קשישים. לפתע נכנס לחדר ההמתנה
בחור שנראה לי מאוד מוכר, הוא היה מלווה במלאכית שהובילה אותו
לספה בקצה החדר. הבטתי בבחור מספר שניות עד שקלטתי פתאום,
למרבה ההלם שזה...  "עידן!" זעקתי. כל יושבי החדר סובבו את
פניהם אליי, אך לי לא היה אכפת. עידן הסתובב והביט בי במבט
קפוא. את המלאכית שלצידו זיהיתי כאמו של עידן שנפטרה לפני מספר
שנים ושתמונתה, במסגרת שחורה תלויה בסלון ביתם. קמתי מהספה
הרכה ורצתי לעבר עידן, שמעתי את סבתא קוראת בשמי אך התעלמתי.
מה קורה פה? מה עידן עושה פה? עידן ואני ידידים טובים שתמיד
מסתובבים יחד, יוצאים לסרטים, לים- הכל כידידים. אבל מעולם לא
חשבתי שאפגוש אותו בסיטואציה כזאת... בעצם- אף פעם לא חשבתי
שסיטואציה כזאת קיימת- גן עדן וכל זה... שניה לפני שהגעתי
לעידן נהדפתי אחורנית ונחתתי על הענן הרך. עידן עדיין הביט בי
באותו מבט קפוא. סבתא הקימה אותי מהענן ואמרה: "מצטערת מורן,
את ועידן לא תוכלו לדבר עד... עד תום ההליכים." הליכים? איזה
הליכים? על מה היא מדברת? ומה הקטע של הבירבורים סטייל בית
משפט האלה? סבתא הסבירה: "עידן ואת עומדים להשתייך לאזורים
שונים של גן עדן. את כנראה תועברי לגן העדן כפי שאת מכירה אותו
מסיפורים ואגדות, אך עידן..." סבתא לקחה נשימה עמוקה, "עידן
יועבר ככל הנראה לאזור שיותר תואם את מה שאתם קוראים לו
גיהנום..." הבטתי בסבתא במבט תמוה- על מה היא מדברת? עידן?
עידן החמוד, המקסים שאני מכירה? עידן ה-ילד-טוב-ירושלים? מה לו
ולגיהנום? "אני לא מבינה..." אמרתי בקול חנוק, אך לפני שסבתא
הספיקה להסביר יצא מלאך גדול מידות מתוך ענן מאונך שנראה כמו
קיר לחדר ההמתנה וקרא את שמי. סבתא קמה וליוותה אותי אל האיש,
"מכאן את ברשות עצמך", אמרה לי, "אנחנו עוד נתראה בהמשך...".
היא התעופפה משם ואני נשארתי פעורת פה. היו לי כל כך הרבה
דברים לשאול אותה! ומה אעשה עכשיו ללא ההסברים של סבתא?
בינתיים המלאך הוביל אותי לתוך הענן, שם התיישבנו משני צידי
שולחן גדול. "הבה נראה", אמר המלאך בקול רציני. "הרוגת תאונת
דרכים, הא? כן... יכולתי לנחש..." כשאמר זאת הביט בחולצה שלי.
השפלתי את מבטי והבטתי בה גם ולתדהמתי ראיתי כתם דם ענקי. "אני
מבין שעוד לא שמעת את פרטי מותך", אמר האיש בפנים רציניות.
"לא", עניתי לו, "עדיין לא". אפילו בלי לשאול אם אני מעונינת
לשמוע החל המלאך להסביר לי על הערב בו נהרגתי. "זה היה ב-4
באוגוסט". ניסיתי להיזכר מה יכל לקרות ב-4 באוגוסט אך כל מה
שיכולתי לזכור היה המסיבה של שרית שגרה בבניין ממול. "כפי שאת
ודאי אינך זוכרת, באותו ערב נהניתם ורקדתם אצל שרית ולאחר מכן
החלטתם לנסוע לחוף הים"... זה נכון, חשבתי לעצמי, נהיה קצת יבש
במסיבה ועוד היה מוקדם אז אני ועידן החלטנו לנסוע במכונית שלו
עם דורון ושני לחוף. ניסיתי להיזכר מה קרה בחוף אך מכיוון שלא
הצלחתי הבנתי כבר שנהרגתי לפני כן. "מה שאת לא יודעת מורן,"
המשיך המלאך, "הוא שעידן השתכר במסיבה, לפני שנסעתם". עידן?
עידן אף פעם לא משתכר! "עידן דהר לתוך צומת ומשאית נכנסה
במכונית. את ועידן נפטרתם. שני ודורון עדיין בחיים אך פצועים
אנושות... עידן הואשם בהריגה תחת רשלנות..." אף פעם לא חשבתי
שבגן עדן מתייחסים למקרים כאלה כמו בחיים האמיתיים שם למטה.
"אז בגלל זה אנחנו מועברים לאיזורים שונים של גן עדן?" שאלתי.
"כן", ענה המלאך, "אבל יתכן שלעידן תינתן הזדמנות שניה- ישנה
אפשרות שהוא יבחר להיוולד מחדש ואז יוכל לכפר על חטאו בחייו
החדשים". נותרתי פעורת פה. "ו... ומה איתי?" הצלחתי לבסוף
לשאול, ברגשות אשם קלים, על שאני מתעניינת במצבי יותר מבמצבו
של עידן. המלאך המשיך: "לאחר שנסיים לשוחח אוביל אותך לחדר בו
תוכלי לצפות בחייך..." "חיי?" שאלתי, לא הבנתי. "כן. תצפי בסרט
על גבי שלושה מסכים- המסך האחד מראה את חייך דרך עינייך שלך,
כפי שחיית אותם; המסך השני מראה את חייך מנקודת מבט של מישהו
מהצד; ואילו המסך השלישי מציג את מחשבותייך". "אבל אם אצפה
בחיי זה... זה יקח 16 שנים, כמספר השנים שחייתי... לא?" שאלתי
בספק מה. "הזמנים פה בגן עדן שונים ממה שהכרת עד עתה. לחדשים
קצת קשה לעכל זאת אבל זה לא מסובך במיוחד. בואי רק נגיד שתהיי
מופתעת מכמה חייך היו קצרים..."
נשארתי ודיברתי עם המלאך מספר דקות ואז הוא הוביל אותי לשלושת
המסכים שהוא דיבר איתי עליהם וצפיתי בסרט על חיי. בתחילה היה
כל כך מדהים! זכיתי לראות את חיי במלואם, את המחשבות הכמוסות
ביותר, דברים ששכחתי שבכלל קרו ואת הרגעים הטובים והרעים
שעברתי למן הרגע בו נולדתי ועד ל... רגע מותי. שהיה קטע הקשה
ביותר בסרט. ראיתי את גופתי נמעכת בין הריסות המכונית ואת עידן
ושני נמחצים, ואפילו את המחשבה האחרונה שלי לפני שנמעכתי
למוות... 'עידן'... זה היה נורא. בסוף הסרט ניגשתי למלאך,
מסוחררת מההלם והטראומה ושאלתי, ספק מתוך עניין ספק מתוך זעם
"למה הייתי צריכה בכלל לראות את זה?". המלאך הסביר: "כעת שראית
את חייך ואת זוכרת כל פרט ופרט בבירור תאלצי להתמודד עם החלטה
קשה במקצת..." עוד משהו? אין סוף לסבל! חשבתי שאחרי מוות באה
המנוחה האינסופית, ופה מטרטרים אותי עד אובדן כוחות! "נו, מה?"
שאלתי, ומיד הצטערתי על הטון בו דיברתי אל המלאך, שרק מילא את
תפקידו. "תאלצי להחליט אם לחזור לחיות, לחיות מחדש- כפי שאת
עכשיו זוכרת בבירור את חייך הקודמים- שמחים יחסית, מלאים..."
"או ש...?" שאלתי. "או שתוכלי להשאר כאן בשמים, להיות מלאך
שומר של מישהו ממשפחתך או אחד מחברייך ותוכלי, כמובן, לצפות
בהלוויתך."
ההחלטה הייתה קשה. מצד אחד, רציתי לראות שוב את הוריי, את
תגובתם על המוות שלי, את דרך ההתמודדות שלהם בהמשך חייהם
וכמובן- להיות מלאך שומר של מישהו! של אמא, או אבא, או אולי
דווקא של תום, אחי הקטן, שתמיד מוצא לו דרכים להסתבך בצרות? או
אולי בעצם אבחר בדורון, או שני? ובעצם- מי אמר שאני לא רוצה
לחיות שוב? אני רוצה! הרי לא חייתי חיים מלאים עדיין! רק עד
גיל 16! אין לי מושג איך זה למות מזקנה, לא למות בגלל תאונה
מרושלת שכזו... לפתע קלטתי כמה טרגי היה המוות שלי, ועיני
התמלאו דמעות.
"יש לך יום שלם להחליט," אמר המלאך. "אל תילחצי, לכי בעקבות
ליבך".
במהלך כל היום ישבתי בחדר ההמתנה וחשבתי. היה מוזר לשבת ככה,
בלי לאכול, לשתות, לישון או ללכת לשירותים. כל הצרכים שהיו לי
כבת אדם נעלמו כאשר מתי. כשחשבתי על זה, דווקא דיי נהניתי
להיות מלאך. עכשיו כשהייתה לי הזדמנות לחשוב על זה בשקט, בלי
כל הלחץ מסביב- כל הנטלים הכבדים שישבו על כתפי בעודי בחיים-
ירדו. הרגשתי חופשיה יותר, מאושרת יותר, קלילה יותר. הרגשתי
שחלק קטן בי, אבל ממש קטנטן, חושב שאולי, רק אולי, זה יהיה
אפשרי להישאר פה, בשמים ולהיות מלאכית. מלאכית שומרת של מישהו.
כך אוכל לצפות במשפחתי, בחבריי ולהיות מלאך שומר של אדם אחד.
לאחר שעות ארוכות של מחשבה עמוקה, סבתא הגיעה. היא חייכה חיוך
גדול ושאלה איך ההחלטה שלי מתקדמת. שאלתי אותה אם היא הייתה
המלאך השומר שלי. עיניה של סבתא כבו והיא אמרה שלא. שבמותה
בחרה להיות המלאך השומר של אימי, היא גם הוסיפה ואמרה שאם
הייתה בוחרת להיות המלאך השומר שלי, לא הייתי נהרגת בתאונה, לא
לכולם יש מלאך שומר, ולי לא היה. משפט זה שינה את החלטתי
סופית. אם אוכל להיות מלאכית שומרת של מישהו ולמנוע מבעדו למות
בתאונה כלשהי, אז אהיה מאושרת ואדע שיש לי תפקיד חשוב. למרבה
השמחה והגאווה העצמית על חוסר האנוכיות שלי, הגעתי למסקנה
שחייהם של אחרים חשובים לי יותר כרגע מחיי שלי.
שיתפתי את סבתא בהחלטתי. היא חייכה ואמרה: "אני גאה בך מורן.
כעת יש לי הצעה בשבילך, את מוזמנת להשתמש בה או לא ואני לא
אפגע," היא חייכה, "אבל אני בהחלט מציעה בחום שתהיי המלאכית
השומרת של עידן". "עידן?" הופתעתי, "אבל הוא לא...?". סבתא
הסבירה: "ניתנה לו הזדמנות לחיות מחדש ולכפר על חטאו. הוא
יוולד היום בלילה כג'ושוע ברוקס, ילד אנגלי שיתגורר בבוא הזמן
במנצ'סטר."
להיות המלאכית השומרת של עידן? עידן ידידי הטוב ביותר, שאהבתי
כל חיי ואוהב תמיד, לא משנה אם הנשמה הטובה שלו מסתתרת מאחורי
גוף של ילד אנגלי עם מבטא כבד שבבוא הזמן יגדל ויתבגר, וישכח
לגמרי שהיה פעם עידן נחשון מארץ ישראל שנהרג בתאונת דרכים בגיל
17, אבל אני לא אשכח.
אהבתי את הרעיון.
וכך, ב-3:00 בלילה נולד למרטין ואיליין ברוקס תינוק קטן
ויפהפה, ג'ושוע. והם אפילו לא שיערו שאין להם סיבה לדאוג לו
כשילך לגן, או כשיתחיל לחצות את הכביש לבד, או כשיעלה לכיתה
א', ישחק כדורגל, יצא עם חברים, יתחיל לנהוג... כי לאורך כל
הזמן הזה, אין סיכוי שיקרה לו כלום. כי מה שאיליין ומרטין
ברוקס לא יודעים הוא, שלבנם ג'ושוע/ עידן יש מלאכית שומרת.
והמלאכית הזאת הציבה לעצמה מטרה, שהילד הזה יחיה עוד שנים
רבות, וימות לבסוף מזקנה. כי המלאכית לא תרשה שהילד הזה-
ג'ושוע ברוקס, ימות כמו שהיא מתה, מתאונת דרכים בגיל 16.