גבוה גבוה, מעל הכל. משקיף על העולם. ככה הוא אהב את זה. לבדו,
כתמיד, עמד בגוו זקוף על הצוק המוכר. והפעם הזו הולכת להיות
הפעם האחרונה.

"אני יודע מה אני צריך לעשות! כמה פעמים עוד נערוך את השיחה
הזו?! אמרתי לך- אני שולט במצב" פרצופו סמוק, ידו האחת על
השולחן והשנייה מתנופפת באוויר, גופו נטוי קדימה בצורה מאיימת.
והיא ישבה מולו, מכווצת בכיסא. המתבונן מן הצד שואל- איך האדם
הזה מסוגל לצעוק על הפרח העדין והיפהפה הזה אשר יושב מולו?

שערה חום חלק, בוהק לאור הפלורוסנט שבמטבח הישן. עורה הלבן חלק
בצורה מדהימה, ידיים קטנות ועדינות מחוברות לגוף מופלא ביופיו
אך לא מרתיע- מזמין. רק העיניים- העיניים הגדולות ששואבות אותך
לתוכן. דרכן ניתן לראות את הסבל.
דמעות של עצב זלגו מעיני הפנינה. היא לא בכתה מפחד, זה היה
ברור. היא לא התייפחה בקול או צעקה במרירות על האדם שיושב
מולה. היא פשוט ישבה שם, עם העיניים הגדולות והעצובות האלה,
והדמעות העצובות שזלגו מהן, והקשיבה.

"אני... אני מצטער. לא הייתה לי כוונה לצעוק.. את מכירה אותי".
והיא רק הנהנה. "תדברי איתי! תגידי משהו!". אין תגובה. הוא יצא
מהדירה, היא נשארה לשבת.

לא תמיד זה היה ככה, פעם הוא לא אהב לעלות לכאן. המקום הזה
הפחיד אותו. השקט המוחלט הזה, הרועש. האוויר שנכנס לריאות בכל
הכוח. הבדידות. הבדידות.

כשהיה צעיר, ילד קטן בתיכון, הוא לא שם על המוסד החינוכי הזה
שבתוכו היה כלוא. כל השיעורים, כל המורים, כל החוקים- הכל נראה
היה כל כך טיפשי. "למה אנחנו כאן? מה לעזעזל אנחנו עושים? למה
מצפים מאיתנו? במה זה מ-ו-ע-י-ל?"
תמיד הוא מצא לו מישהו אחר שהסכים איתו. "הנה- אני לא לבד.. גם
אחרים חושבים כמוני". אבל אלה תפסו את דעתם במוקדם או במאוחר,
והבינו את שעליהם לעשות. והוא? הוא הלך ומצא לו מישהו אחר.
וככה הוא סיים עם הבית ספר. סיים, לא סיים- הכל היה אותו דבר
בשבילו.

גם הצבא לא הועיל לו- "חבורה של אנשים שצורחים אחד על השני
פקודות ומשחקים משחקים מטופשים- תודיעו לי כשזה ייגמר...". על
אוניברסיטה לא היה בכלל מה לדבר. "יופי, אז נותנים לי את חופש
הבחירה בקשר לאיזה קורס חסר תועלת אני לוקח!".

הוא גם לא היה מאלה שיוצאים לטיולים ארוכים, מנקים את הראש,
מתמסטלים ומוצאים את עצמם. "אידיוטים שחושבים את עצמם למבינים
ורוחניים". הוא כבר לא חיפש אנשים שיסכימו איתו- מספיק
שיקשיבו.

אי אפשר להגיד עליו שהוא טיפש. תמיד מצא את הדברים הנכונים
להגיד, את השורה האחת שתסכם את המצב בצורה הטובה ביותר, ובכמה
מילים יכל להפוך אדם למאושר בעולם, או ההפך. הוא היה מלא
בחוכמה, הבעיה הייתה שהוא ניתב אותה לכל הכיוונים הלא נכונים.

ואז הוא פגש אותה. הראשונה שאהב. הוא סובב אותה על האצבע הקטנה
כמו שרק הוא יודע. הם התאהבו- הוא התאהב בשלווה הפנימית שלה
והמבט המפנק והיא בפניני השנינות אשר יצאו מפיו בקביעות. לא
עבר זמן רב והיא נכנסה להריון. הוא היה רגוע- "הרבה חום ואהבה
והכל יהיה בסדר". וכך, ללא השכלה, עבודה או ניסיון- הוא יצא
לבגרות.

הכל נראה כל כך רחוק מכאן למעלה. כל מה שפעם היה הווה דוקר הוא
היום עבר קהה, זניח. שום דבר כבר לא נראה עדכני, והכל ממש לא
עקרוני. זה רק הוא, הצוק, והאוויר.

הקור חדר דרך עורו באותה היעילות של סכין מושחז. הוא לא שם לב.
הוא ידע שכשהוא יצא מהדירה הזו הוא לא חוזר. בחיים הוא לא יצא
בסערה אחרי ריב- תמיד היה ממשיך לדבר ולשכנע את העומד ממולו עד
שהיה מתמסר לו. וזה תמיד עבד. הפעם הוא יצא, כי הוא ידע שהוא
עשה טעות. וזה היה יותר מדי בשבילו.

הוא לא ידע לאן יפנה או מה יעשה, אבל לשם הוא בטוח לא חוזר.
הנזק גדול מדי, ושום דבר לא יוכל לתקן אותו. איך הוא נתן לזה
לקרות?? למה הוא התחיל במסע ההרס הזה? כל מה שהוא אהב, כל מה
שהיה אכפת לו ממנו.. הכל אבוד. הכל גמור, מחוק, נעלם. לבסוף
הוא החליט לחזור למקום היחיד שבאמת היה שלם איתו.

וככה הוא הגיע לכאן. אפשר להגיד שהמסע לכאן לא היה מסע טיפוס
של שלוש שעות. זה היה מסע של שנים. כאילו כל הפעולות שלו, כל
מה שעשה, כל הפעמים שטיפס לכאן בעבר- הכל היה הכנה לרגע הזה,
בו יעמוד כאן.

להתחיל לספר את כל התהליך יהיה מייגע. והוא אכן יגע, בפעם
הראשונה בחייו.

הוא כל כך אהב אותה.. כל כך אהב אותה.