מה זה?!
מה זו ההרגשה הזו?!
אני מרגיש משהו על פניי!
אה רגע, אלו רק שפתיים.
אבל רגע! השפתיים האלו לא שייכות לי!
אלו שפתיים של מישהו אחר!
פקחתי את עיניי רק בכדי לגלות מעליי אותה.
היופי בהתגלמותו.
הרגשה מוזרה עלתה לי בבטן.
מה היא עושה פה?!
איפה אני?!
רגע, זה החדר שלי! אז מה לעזאזל היא עושה פה?!
החלטתי להתנהג בטבעיות.
"בוקר טוב", היא אמרה לי בקול רך ונעים. קול כזה שכששומעים
אותו לא שוכחים אותו אף פעם.
"אההה... מה השעה?", שאלתי אותה, משמיע קול אנחה של התעוררות
משינה. ישנתי כל כך קצת. ישנתי שינה כזאת שבלילה אתה לא מרגיש
שאתה ער. כאילו, שינה שכשאתה מתעורר אתה מרגיש כמה ישנת.
חשבתי שהלכתי לישון מוקדם אתמול...
קמתי והתיישבתי על המיטה שלי.
היא כבר הייתה לבושה.
תפסתי את החולצה ואת המכנסיים שלי, התלבשתי מתחת לשמיכה, לא
משום שאני ביישן. להפך, אני לא ביישן בכלל. פשוט לידה... לידה
זה משהו אחר.
משהו ממש מוזר קורה כאן...
אבל בכל זאת...

הגענו שנינו לבית ספר ואמרתי לה שאפגוש אותה אחר כך וככה
נפטרתי ממנה לקצת זמן.
ואז ראיתי את נופר, חברה טובה שלי.
"נופר!", קראתי לה והיא הסתכלה לכיוון שלי ונופפה אליי.
היא התחילה להגיד משהו אבל אני קטעתי אותה באמצע, "אני חייב
לדבר איתך דחוף!"
הלכנו לאחת הפינות ה"נידחות" בבית ספר, איפה שאף אחד לא
מסתובב.
"תקשיבי", התחלתי לספר, "אתמול הלכתי לישון והכול היה בסדר.
המיטה הייתה נוחה מתמיד והכול את יודעת, ואז היום התעוררתי
בבוקר לנשיקה שלה."
"שלה? אההה... שלה... נו, ומה מוזר בזה?", היא שאלה.
"שאתמול כשהלכתי לישון, לא היה לי שום קשר אליה חוץ מכך שהייתי
מאוהב בה! ואז הבוקר פתאום היא הופיעה אצלי בחדר והעירה אותי
בנשיקה, ממש התנהגנו כאילו אנחנו זוג!"
"אבל זה מה שאתם...", היא אמרה בהיסוס, "לא?"
"עד אתמול לא היינו, זה מה שאני מנסה להסביר לך!"
"אתה אומר שהיית מאוהב בה... אז למה שלא תהנה מזה?", היא שאלה,
"אתה מפחד ממנה או משהו?"
"לא... זה פשוט... לא יודע, משהו לא מרגיש לי בזה בסדר, כאילו
זה איזה כישוף או משהו, רגע אחד נראה שהכול טוב ואז ברגע הבא,
הכול נהרס."
"תקשיב, אין לי זמן לזה, אני צריכה להגיע לשיעור, אני לא יודעת
מה הבעיה שלך אבל אם הייתי במקומך הייתי נהנית מהמצב כמה
שיותר...", היא אמרה.
אולי היא צודקת, אמרתי לעצמי, כן, כנראה אני סתם מתרגש יותר
מדי.
החלטתי להתייחס לזה בטבעיות.
ואז שמתי לב שכבר מאוחר.
תפסתי את התיק שלי ורצתי לכיוון הכיתה אבל היה מאוחר מדי,
השיעור התחיל והמורה לא הסכים להכניס אותי פנימה... הבן זונה
הזה, מה כבר איכפת לו אם איחרתי באיזה דקה או שתיים?
התיישבתי בחוץ והתחלתי להרהר במחשבות הרגילות שלי, על כמה שאני
רוצה שהיא תהיה שלי וכאלה...
ואז תוך כמה דקות היא יצאה החוצה מהכיתה.
"מה קורה?", היא שאלה אותי.

"בסדר", עניתי, "רק המורה הזה עיצבן אותי... אבל עכשיו את פה
ואני מרגיש הרבה יותר טוב."
ובאמת הרגשתי יותר טוב.
באותו רגע קלטתי שאני לא צריך יותר לחשוב על כמה שאני רוצה
שאני והיא נהיה ביחד, אני רק צריך לחשוב על כמה זה כיף להיות
ביחד!
ישבנו ודיברנו.

השיחה הזו הייתה השיחה המדהימה ביותר בחיים שלי!
דיברנו עליי, עליה, על זיכרונות, על בדיחות.
בלי ששמנו לב, נגמר השיעור, התחיל שיעור אחר, שגם נגמר ואחריו
באה ההפסקה וגם היא נגמרה והתחיל עוד שיעור, ואנחנו עדיין
באותו מקום פשוט יושבים ומדברים, באותה תנוחה עם אותה הרגשה,
שום שנייה של שעמום, רק אושר, אושר טוטאלי.
לאחר עוד כמה שיעורים, הגיע הזמן ללכת הביתה.
ואז השיחה הופסקה.
שנינו היינו צריכים ללכת להסעה, אחרת לא הייתה לנו דרך להגיע
הביתה.
הלכנו להסעה בזמן שאנחנו לאט-לאט מסיימים את השיחה המדהימה
שלנו.
הגענו להסעה ואז שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא אליי הביתה.
היא ענתה בשלילה ואמרה שהיא כבר קבעה תוכניות להיום.

בערב לפני שנרדמתי במיטה, חשבתי על כל זה.
כל הבעיות שלי נשכחו ממני ונשארה רק הרגשת האושר.

בבוקר התעוררתי, אבל זה לא היה כמו כל בוקר. הרגשתי שישנתי
יותר מכל לילה אחר.
התעוררתי עירני, התארגנתי ועליתי להסעה.
הגעתי לכיתה אבל היא עדיין לא הייתה שם.
חיכיתי וחיכיתי וכולם כבר הגיעו לכיתה.
הגיע זמן השיעור אבל המורה איחר.
ואז לפתע הוא נכנס לכיתה כשפניו שפופות כלפי מטה.
הוא לא אמר כלום ורק תלה על הלוח רשימה.
"היום בבוקר", הוא הסביר, "הייתה תאונה של אחד המיניבוסים. בין
הנפגעים היו תלמידי בית הספר שלנו."
הוא הפסיק לדבר ועזב את הכיתה.
כל התלמידים רצו לרשימה על הלוח והסתכלו.
אני נדחפתי פנימה והסתכלתי על הרשימה.
היא הייתה רשימה של כל התלמידים שהיו בהסעה ונהרגו.
ואז בין כל השמות, ראיתי את השם ניצן.