התפנית הגורלתי ששינתה את חיי לתמיד התרחשה כל כך מזמן, שאיני
זוכרת איך הכל התחיל, אך אם אולי לנסות לשחזר את האירועים...
אז יש סיכוי להצלחה...

אני זוכרת מה קרה לפני שבוע, כאשר באת ואמרת לי שזהו, כאשר באת
ואמרת לי שהוא מת, כאשר באת ושכנעת לעזוב...

אני זוכרת מה היה לפני שנה, כשרק התחילה מחלתו העגומה, כשרק
התחיל הוא להרגיש כמו מזבלה, כשרק הבין הוא כי נותר לו מעט
זמן...

אני זוכרת מה היה לפני שנתיים, כאשר נישקת אותי לוהט בשפתיים,
כאשר שיכנעת אותי כי תגרום לי אושר אינסופי...

אני זוכרת מה קרה לפני עשרים שנה, כאשר נישואינו היו במשבר,
כאשר ניסית לעזור לנו לשרוד, כאשר שכנעת אותו לעבוד בשביל
משפחתינו...

אני זוכרת מה היה לפני עשרים וחמש שנה כאשר נולדה לנו הבת
הראשונה, האושר, השמחה והששון, הציפיה למילה הראשונה ולחיוך
המנצנץ...

אני זוכרת מה קרה לפני שלושים שנה, כאשר חיתן אותנו הכומר
ברוכם, כאשר נשבע לי הוא כי הוא יגרום לי אושר, כאשר נשבע לי
שנהיה ביחד עד המוות, והוא צדק...

אני זוכרת מה קרה לפני שלושים וחמש שנה, כאשר הכרת לי אותו בלי
כוונה, והוא קיבל את החזקה עלי, ואת הבעלות לתמיד...

אני זוכרת מה היה לפני שלושים ושבע שנים כאשר אהבנו כמו
מטורפים, אתה זוכר? ואז גם רבנו... ומאז אנחנו רחוקים...

אני זוכרת איך גדלתי במשפחת ויצמן, וגם זוכרת איך צחקתי פעם,
וגם זוכרת איך הרגשתי עליזה, וגם זוכרת איך נפלתי ושברתי רגל
ואיך ניסיתי לפתות בנים...

וגם זוכרת... בעצם לא, איני זוכרת את הולדתי, אך מתארת את היום
ההוא... ששינה את חיי לתמיד... את חיי העולם, את חייו של המת,
את חייך, אהוב וגורלי בהחלט...