אלכס. נערה עם פנים די משעממות - עיניים חומות, שיער חום. היא
דווקא חושבת את עצמה יפה. אם רק היו נעלמים כל החצ'קונים
והייתה מרזה טיפה. "בעצם אין לי על מה להתלונן" הייתה חושבת
הרבה "יש לי את שני ההורים, אני לא גוועת ברעב, אני די יפה, אז
על מה להתלונן??".
באמת לא היה הרבה על מה.
אלכס. נערה בת 13. באמת? לא היית אומר. היא נראית כמו בת 16,
למרות שהיא לא גבוהה. פנים בוגרות. והיא חשבה שגם האישיות. היא
ידעה שהיא ילדה, שזה הצעד הראשון בבגרות - להבין שאתה קטן ולא
כל יכול. "אני באמת בוגרת. אני לא חושבת שסתם המבוגרים אומרים
לי את זה" הייתה חושבת הרבה "אין לי מה לחפש עם בני גילי. אני
לא מבינה איך אפשר להתנהג כמוהם".
אלכס. תלמידה טובה. עד היום היא חשבה שזה בגלל שהיא פחדה
מההורים - "אבל בעצם אם חושבים על זה, הם מעולם לא איימו עלי
כדי ללמוד. כנראה אני פשוט מבינה שאני אזדקק לזה" והיא באמת
הבינה. וניסתה ללמוד. למרות שלפעמים היא הרגישה ממש טיפשה.
אלכס. נערה. היא לא הבינה פמיניסטיות. "נכון, נשים הן חזקות,
והן צריכות ללמוד ולעבוד. אבל אישה צריכה לשרת את הגבר שלה
לפעמים. אישה צריכה לנקות. להאכיל. לטפל בילדים. זה מין חוק
טבע, שהגבר שולט" הייתה חושבת לעיתים.
אלכס. חצי יהודיה. היא לא יכלה להבין אם היא כועסת שלקחו אותה
מאוקראינה, או לא. "הרי לקחו אותי כדי לספק לי חיים טובים
יותר. וזה באמת ככה. אבל אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לבוא.
וסבתא שם. מה להרגיש?" השאלה הזו בכלל לא הייתה קיימת עד שהיא
התחילה להסתובב עם כמה עולים שנורא כעסו ורצו חזרה.
אלכס. פסימיסטית. או שלא. יות נכון להגדיר אותה כהגיונית. היא
לא אהבה לחיות בחלומות, וידעה שחלומות מתגשמים לעיתים רחוקות.
היא לא סבלה היפים, וחלומות על "אהבה ושלום", היא לא סבלה
כשביטאו דברי דימיון כאלה בקול רם, והיא עצמה הרי חלמה הרבה.
רק בספרים הייתה מאשרת דימיון. כל דבר כתוב היה צריך להיקרא על
ידה, והיא ממש לא הבינה איך אפשר לא לקרוא, ולמה כל פעם שראו
אותה קוראת שאלו אותה - "משעמם לך?!". הנה למה הם כ"כ לא
מחונכים.
אלכס. פשוט מיוחדת. והסיפור שלה באמת מרתק.
היא לא הבינה למה היא חייבת להיות כמו כולם.
לפני שנה, היא שנאה נאצים ולעולם לא הייתה מעיזה להסתובב עם
כאלו. היום, היא עדיין חושבת שזה נורא, אבל עבר הוא עבר.
לפני שנה, הייתה פמיניסטית לכל דבר. היום, היא לא רואה את הביג
דיל בזה. אין טעם לטרוח לשנות דבר קבוע מאז ומעולם.
לפני שנה, לעולם לא הייתה מעיזה להפר כלל. היום, היא עדיין
שומרת על כללים, אבל יודעת שאפשר להפר אותם.
לפני שנה, היא הייתה ילדה קטנה. היום, היא כבר לא. לא מבפנים.
"פוזות, זה מה שמניע את העולם" היא ידעה את זה.
למרות שהיא עצמה לא חשבה כמו כולם, היא ידעה שאפילו היא עובדת
על פוזות. והיא הרי שונאת פוזרים. וערסים. לא, לא שונאת. אם
שונאת סימן שאכפת לה. אז לא שונאת, פשוט לא סובלת.
גזענית, אבל גזענית צעצוע. בשביל הפוזה היא החליטה להגיד שהיא
נגעלת משחורים. אבל היא ממש לא, והיא יודעת. היום, כשהיא מנסה
להפסיק, היא מגלה שהפוזה שלה השפיעה עליה. עכשיו באמת בא לה
להקיא.
"אני קלה?" היא שואלת כל הזמן. היא לא פתחה רגליים, אבל הייתה
רחוקה מלהיות נזירה.
"לא אכפת לי מאלה שלא סובלים אותי וקוראים לי נאצית", תמיד
אמרה. אז למה, למה היא חושבת עליהם? מהכל אכפת. לכולם אכפת מה
חושבים עליהם. אפילו לילדה מיוחדת כמו אלכס.
"יש לי לב של אבן", הייתה אומרת. היא שכחה להוסיף את
ה"הלוואי". היו לה רגשות. המון. אבל זו התדמית שלה. ילדה קרה.
"קרה? או משוגעת?" גם בתור מטורפת חשבו אותה.
והכל, הכל בשביל הפוזה. בשביל להראות שהיא מיוחדת. והיא באמת
מיוחדת, באופן טבעי.
היא גם חתכה את הידיים שלה, בשביל הפוזה.
והיא גם תמות בשבילה, בשביל הפוזה.
ואת הרי מיוחדת, אלכס, הכי מיוחדת שבעולם. הם כולם אותו דבר
כמו רובוטים. אז אם את עושה פוזות, את כבר לא מיוחדת. את כמו
כולם.