מאז אותו יום, אותו מקרה, אני רואה את החיים בפרספקטיבה שונה
לגמרי, בכלל כל החיים שלי השתנו.
את אותו יום אני אזכור במשך שארית חיי.
הכל התחיל בבוקר של ערב יום כיפור בו דיברנו אני ומשפחתי
בארוחה המפסקת:
"אז מה אתם מתכננים להיום?" שאלה אימא אותי ואת יואב.
יואב הוא אחי הגדול, בן ה17, ומאז ומתמיד הוא היה האדם שאני
הכי מקנא בו, תמיד הוא היה מצליח בהכל וכל מה שאני עשיתי, הוא
עשה טוב יותר.
"אני והחבר'ה הולכים לנסוע על סקייטבורד ברחובות הראשיים" אמר
יואב, למרות שידעתי שהוא מתכנן משהו אחר.
כל מי שמגיע לתיכון נכנס למין מסורת כזאת שכל יום כיפור צריך
לרדת במנהרה הישנה שבסוף העיר.
אחי שהגיע בשנה שעברה לתיכון נכנס גם הוא כמובן למסורת הזאת
אבל השביע אותי לא לספר לאבא ואימא כי ידע שלא ירשו לו.
"אתם לא מתכוונים ללכת למנהרה הישנה נכון?" חקר אבא את יואב כי
ידע על המסורת הזאת. לא פעם ולא פעמים התאשפזו בגללה ילדים
בבי"ח, אבל הדבר הכי טראומטי עבור אבא הוא שבן של אחד השותפים
שלו בעבודה נהרג שם. זה היה מקרה מאוד מפורסם שהוא ירד
באופניים ואוטו עם אישה שכרעה ללדת התנגש בו.
"לא, מה פתאום, אני לא טיפש, אני יודע שזה מסוכן..." אמר יואב
עם חצי חיוך על הפרצוף, הוא חיכה ליום הזה עוד משנה שעברה ואמר
שזה הדבר הכי כיפי שהוא עשה בחיים.
"ואתה, ליאור, מה אתה מתכנן?" שאלה אותי אימא.
"בינתיים לא קבעתי שום דבר מיוחד אבל בטח אני אלון ושגיא ניסע
גם כן על רולר'ס ליד הטיילת".
אחרי הארוחה שמעתי את יואב מדבר עם חברים שלו על התכנון ללכת
למנהרה. דוגרי, אני מת לעשות את הירידה הזאת גם, כמו כל הבנים
בתיכון אבל אני פוחד, וזה לא שמצפים ממני לעשות את זה, אני רק
בן 13. האמת, זה נראה לי הדבר הכי מפחיד בעולם!
הגיע הערב ואני אלון ושגיא נפגשנו. נסענו קצת ברחובות הראשיים
אבל היה משעמם אז עשינו תחרות עד סוף העיר.
ראיתי את יואב והחברים שלו ליד המנהרה הישנה. התקרבנו ואז יואב
קלט אותי.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל אותי, "לא באת לדווח לאימא ואבא על
מה שאני עושה נכון?" שאל בקול חצי מאיים, אבל אני גם בלי
איומים ידעתי שהוא יהרוג אותי אם אני אגיד גם חצי מילה לאחד
מההורים.
"לא, די כבר לעשות ממני מלשן יואב, אתה יודע שאני לא אגיד
כלום!" אמרתי לו קצת מעוצבן, הוא אף-פעם לא סומך עליי.
"כי לא פעם ולא פעמיים ידעת לשחק אותה שטינקר ולרוץ לספר לאימא
דברים..." אמר עם מבט שטני על הפרצוף.
"זה לא נכון! אל תגיד סתם שטויות, אתה יודע שאני אף-פעם לא
מלשין!"
אמרתי לו, ובצדק, אני לא גיליתי לאבא ואימא על שום שטות שהוא
עשה בחיים שלו, והוא עשה הרבה!
"טוב, אז הנה, אני מרשה לך לראות אותי עושה את הביצוע של
החיים!" הוא אמר לי, לקח את הסקייטבורד שלו וירד במנהרה.
הסתכלתי על אלון ושגיא שהסתכלו עליו בפה פעור-פשוט המומים ממה
שעשה.
כשהוא חזר הוא אמר לי "זכור את המראה הזה טוב טוב כי הרגשה
כזאת בחיים לא תהיה לך!"
"מה זאת אומרת?" שאלתי בכעס.
"אל תשחק אותה, תמיד היית הפחדן במשפחה, אף-פעם לא העזת לעושת
דברים אפילו חצי מסוכנים! ואני בטוח שגם כשתגיע לתיכון לא תעשה
את זה."
"זה לא נכון" אמרתי כדי לגונן על עצמי וכבודי, למרות שזה היה
נכון, אף-פעם לא עשיתי דבר מסוכן בחיי, ככה אני.
"משהו אחד שעשית...תגיד לי, נראה!" אמר כאילו הוא מנסה להשפיל
אותי רק כדי להיות צודק.
שתקתי, מה יכולתי להגיד לו? עשיתי פרצוף והלכתי לאלון ושגיא
ששמעו את כל השיחה.
פתאום אלון אמר לי "תעשה את זה!"
"מה לעשות?" שאלתי אותו מבולבל.
"את המסלול" השלים אותו שגיא, זו ההזדמנות היחידה שלך להוכיח
לו, אתה לא יכול פשוט לעזוב ככה בהרגשה של פחדן כמו שיואב
אמר".
יש משהו במה שהם אומרים אבל פחדתי. לא סתם המסלול הזה הוא אתגר
לנערים מהתיכון.
"כן" אמר אלון ושניהם התחילו ללחוץ עליי. הרגשתי אי נוחות. לא
ידעתי מה לעשות: ללכת ולסכן את החיים שלי? אבל ככה אני סוף-סוף
אוכיח ליואב שאני לא פחדן!
"נו.... מה אתה אומר?" אמר שגיא, "אתה עושה את זה?"
"כן" אמרתי פתאום בנימה החלטית אבל בלב שלי הרגשתי שזו הולכת
להיות הטעות הכי גדולה שלי.
"יואב!" קראתי לו.
"נו מה? חשבת כבר על איזה משהו מסוכן שעשית? שיחדת את חברים
שלך להנהן כשאתה מספר לי את השטויות שהמצאת הרגע?" הוא צחק.
"לא, לא חשבתי על משהו, אבל הינה תמונה שתזכור לעצמך כל
החיים"
אמרתי לו. הוא באמת זכר.
גררתי את עצמי לפתח המנהרה כשאלון ושגיא מאחורי בפרצופים
גאים.
"נו מה אתה אידיוט?" יואב שאל אותי פתאום.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"אתה לא באמת מתכוון לעשות את זה, נכון?" הוא שאל אותי.
"ולמה בדיוק?" עניתי לו, מתחמם עוד יותר.
"כי זה לא לילדים קטנים" הוא גער בי, ולא הבנתי אם זה כדי
להתגרות בי או כדי להעיף אותי משם.
עכשיו כבר החלטתי סופית. אני עושה את זה. כל שמץ של ספק שהיה
בי אם לעשות את זה או לא נמחק כליל והתקדמתי עוד יותר מהר לעבר
פתח המנהרה.
"אל תעשה את זה" יואב צעק אליי מעוצבן.
"אתה לא תגיד לי מה לעשות" צעקתי אליו בחזרה.
הסתכלתי על שגיא ואלון והיו להם מבטי ציפייה. הם ידעו מה אני
מרגיש וכמה אחי משפיל אותי כל הזמן, וכמה זה היה רגע בו הייתי
צריך להוכיח את עצמי. עצמתי עיניים והסכמתי עם עצמי על ההחלטה
שלי, חוששת אבל סופית.
בצעד הראשון שעשיתי שמעתי את יואב צועק לי "ליאור, לא!", אבל
אני כבר ירדתי במורד המנהרה.
השנייה הראשונה הייתה בסדר ואז התחלתי להאיץ בטירוף. פתאום
שמעתי קולות של אמבולנס. חשבתי לעצמי, עוד ילד שנפצע ביום
כיפור, אבל הקולות של האמבולנס רק התקרבו. פתאום ראיתי אור לבן
מסנוור, אור בקצה המנהרה, אבל זה לא היה כמו חלום מתוק, זה היה
הסיוט הכי גדול שלי, האמבולנס ששמעתי התקרב לעברי.
הוא התנגש בי במהירות מטורפת ואני עפתי לעשרות מטרים.
כל הגוף כאב לי עד שלא הרגשתי את עצמי. הרגשתי כאילו אני רק
מדמם בלי להפסיק.
וככה נסגר לי אותו יום כיפור. לא בתפילה בבית כנסת, לא בארוחה
בסוף הצום, ולא ברביצה מול הטלוויזיה אחרי יום שלם שלא ראיתי
את התוכניות הקבועות שלי.
יום כיפור נסגר לי בבית חולים.
וזהו. מאז אותו יום הכל שונה לי, אני השתנתי.
כל הסיפור הזה הפך אותי לבן אדם אחר.
מאז אותו יום אני רואה את החיים שלי מזווית ראיה אחרת.
אני רואה אותם - בישיבה.