איסכנדר היה מעט מאוכזב, שבדיוק ברגע השיא של ביקורו הראשון
בברזיל, דקות אחדות לפני שעמד לצאת לסיור ברחובות ולצפות מקרוב
בכל אותן רקדניות ערומות, שדווקא אז הגיעה לאוזניו ידיעה
מצערת.  בארצו היה מרד.  ההתנגדות לא הייתה רבה, אם בכלל.  את
בנו לקחו בשבי או שהמליכו תחתיו.  הוא היה מבולבל לגמרי מאותה
ידיעה, שבעצמה הייתה די מבולבלת.  אבל על הקרנבל הוא לא יכול
היה לוותר.  בשום-אופן לא, אחרי שהגיע לכאן, אחרי שעבר טיסה
ארוכה, אחרי שעבר את כל המסכת המטונפת הזאת של נאומים, חיבוקים
ולחיצות ידיים מזויפות.  לפחות עד אחרי הקרנבל, כאן זה היכן
שהוא יישאר, ויצטרכו הרבה יותר מהפיכה צבאית לא מרשימה כדי
להחזירו לפני-כן.  הם עוד ניסו, באיומים על אשתו, בביזת ארמונו
ובעלבון הכללי שניסו למרוח על שמו.
המדינה במשבר, באנארכיה, ואיסכנדר ראה בחורות מרקדות בברזיל.
צבעים מרצדים, קולות וצלילים.  זוהמה מתוקה.  איסכנדר הסתובב
ברחובות התוססים, נדחק בין המון אנשים, ושאף את כל זה אל תוכו,
מדקדק היטב-היטב בכל גרגר וגרגר, כי ידע שיעברו עוד שנים לפני
שדבר כזה עוד יחזור.  הוא ראה את עצמו פעם אחת מתערבב בין עם
זר, פעם אחת חופשי ממשקל כל צרות האומה על גבו, פעם אחת נושם
אוויר צח ממזימות ותככים.  התהלך בינות לשאר העולם וראה זוג
צעיר הולכים יד ביד, והם ראוהו ולא השתחוו לרגליו.  קבוצת
שוטרים פסעה לידו, והוא חייך לעצמו בתוכו, כאשר לא סרו למרותו
וגם לא רצו להורגו.  העצים היו ירוקים והצעדה הייתה כה יפה, כה
מיוחדת.  בכביש ההומה אב נשא את בנו על כתפיו והצביע לעבר בובת
המושיע, שהיה מתהלך לידם.  והבן לא היה בנו.  בנו ובשרו.  היכן
הוא עכשיו?  לא ייתכן שנרקיס הוא שהומלך מתחתיו, לכן ודאי הוא
שנלקח כבן-ערובה בידי המורדים הטיפשים, בני-בלייעל, ואפילו ישו
הענק, שנישא כאן למרומים במצעד, לא ידע מה עולל לו, לבנו הקטן,
האהוב.
זיכרונות העבר צפו ועלו כמו בועות.  הוא ראה את הארמון ואת
החצר הגדולה, את נרקיס בן השש מתגלגל ביחד איתו על הדשא.  והנה
הוא שם, בגיל תשע, כשאימנו לזכות במדליית זהב באליפות הנסיכים
הקטנים.  הוא ניסה לעמוד על קצות אצבעותיו ולגעת באותם
זיכרונות מתוקים של הרגעים, שהשתוללו שם ביחד, ששיחקו במשרתים.
לאן כל זה נעלם?  שנים רבות כבר עברו מהפעם האחרונה שניהלו
ביחד שיחה.  נראה שחלפו עשורים מאז שצחקו מאותה הבדיחה.  הוא
ניסה להעלות בדמיונו את פני בנו, מול עיניו.  דקות אחדות הוא
עמד נטוע כמוט בין ההמון שחלף על פניו.  דבר לא עלה.  ניסה
וניסה וכלום לא עזר.  הרגיש מרומה.  על סף הייאוש והבכי, כשחש
שמשהו נשלף מבטנו וחסר, שלח את אחד השליחים לאי-שם, לרחוק,
שירוץ ויביא לו תמונה.
עכשיו סוף-סוף הוא ראה את פני נרקיס מול עיניו.  נבטי שפמו
הצעיר, לחייו השקועות, עיניו השחורות, תמיד מביטות בבטחה אל
עיניים זרות.  הוא ראה את כולו, ממש יכול היה כעת להיות לידו,
לחוש את ליבו, ואז הוא ידע באותה ידיעה שקטה, שברגעים כמו זה
היא היא הוויית העולם, שבנו איננו יושב על כס מלכותו, כי אם
שרוי ללא איש במרתפי בית-כלאו.  וברגע שחש את אותה ידיעה פועמת
בתוך עורקיו, למרות שנתמלא אז ליבו דאגות, הוא נרגע.
תחושת שליחות אבהית חזקה, שנדמתה במוחו לאופוריה, מילאה את
איסכנדר, וכעבור מספר רגעים הפעיל מטוס הכתר המלכותי מנועיו.
הוא נחת בארמון, ובאדישות של פנסיונר מנומנם הקורא את דבר
העורך בעיתון יום ראשון, משך בחוטים ודיכא בקלילות את המרד.
פטור מזוטות השגרה, השקיע איסכנדר את כל מיומנותיו, את כל
ניסיונו, בחיפוש שערך בכל רחבי ממלכתו, בחיפוש אחר בנו.
כוחותיו ערכו פשיטה חשאית בעיר הבירה והביאו את כל מי שהיה לו
ולו קשר רופף אל נרקיס, אליו, לחקירה.  כולם הושלכו לצינוק,
לאחר שלא ידעו מה עלה בגורל יקירו.  רק אחד היה שם, קצת משוגע
וגם קצת מתבודד, שאמר שנרקיס הקיסר החדש מסתתר עכשיו במחתרת.
המשוגע קיבל את אות הגבורה ואחר הוגלה לארצות רחוקות, לתמיד.
חייליו נשלחו למחתרת ופקודתם להביא לארמון את נרקיס.  בזמן
שחיכה וציפה, בתוך לשכה מעוטרת זהב, העלה ברוחו את פרטי הפגישה
כפי שלבטח יקרו ויהיו.  בנו יגיע אליו לאחר שבי ארוך, בגדיו
מרוטים, כולו שבור ומתנצל על שכמעט והומלך בעל כורחו לקיסר.
הוא ינזוף בו, בבנו, על שהיה כה מרושל וחסר עצמאות, ובנו יזיל
דמעה של אושר על שהוא שמח לשוב ולראות את אביו, שכבר חשב
שאיבדו לתמיד.  אחרי כשעה של ענני מחשבות וכמיהות, הביאו
החיילים את נרקיס.  הוא היה עצבני וכועס, כל גופו משתולל,
אגרופיו נחבטים לכל עבר ורגליו בועטות.  הוא צעק אל אביו
סיסמאות מרירות הקובעות ששלטונו תם ונשלם.  בטנו הייתה נפוחה
משנאה.  לרגע אחד, בודד, נצחי וארוך נראה נרקיס לאיסכנדר
כהתגלמות השטן.
המציאות סטרה בפניו, והסטירה הדהדה בראשו כפעמון הכנסייה
הגדול שהיה עומד בראש המגדל.  הוא לא ידע מה לעשות, הרגיש
כמאבד את נפשו וניסה לשלוט ברוחו, לכן הביט בקור עז מכפור השלג
היישר לתוך עיניו של נרקיס ואז שררה השתיקה.  השתיקה כסימן של
הסוף.  "הבחירה בידיך, נרקיס", אמר איסכנדר בלחש רועם, שובר את
שתיקת הדקות, "האם להיות בן הקיסר הרחום הוא שתחפוץ, או שמא
תעדיף להירקב במחבוש?".  רקיקת בנו פגעה בין עיניו וזעקת "אהיה
קיסר במחבוש!" קרעה את אוזניו.
נרקיס הופשט מבגדיו ונשלח בבושת פנים, גופו כבול בשרשראות
חלודות, מרעישות, למחבוש.  איסכנדר קרא אליו את ראש השרים, את
יד ימינו, וציווה שיובאו כל המורדים להיכל הכבוד, שם בטקס נוצץ
יועלו בדרגה על שראו את קדושתו של הבן וביקשו להופכו לקיסר,
ואחר תחת מלקות השוטים יישלחו לגרדום, כעונש על הביזיון שביקשו
למרוח בשמו.  עם סיום הכתבת הפקודות, ציווה שיעזבו אותו לנפשו
ונעל את עצמו בחדרו.  שם הוא ישב על כורסת פרוות האריה, הביט
במראה, ודיבר אל עצמו:
"מה לך כי, דווקא כעת, תהיה כה עצוב, כה בוש ונכלם?  הרי המרד
דוכא.  אכן, חיים שלמים העברת.  כבר עברת עשרות מרידות,
הפיכות.  סיפחת לעצמך מספר רב של חבלים ומדינות.  ואת אלה מהן
שלא עלה בידך לספח - רגלך ביקרו.  ומה לא היית?  היית לזקן
מדינאי העולם ולגדול מצביאיו.  אך בין כל אלה לא השכלת להיות
ולו אב בינוני.  נרקיס גדל בלעדיך.  הוא למד לדאוג לעצמו
ולראות את החיים לבדו.  וייתכן שבאחד מטיוליו הבודדים בחיים
ראך נרקיס ערום ועריה.  לא רק שאינו נזקק לך עוד, גם לא קיים
בו רצון לשמר משהו מהקשר שהיה בינכם.  אך על איזה קשר ניתן
לדבר?  על הנאה משותפת מהתעללות ליצנית במספר משרתים?  על
שאימנת אותו, בגאווה וקשיחות, וגם בעל כורחו יש לומר,
לאולימפיאדת הנסיכים הקטנים?  ומתי כל זה היה?  לפני, אולי,
עשר שנים?!
"אז כעת אתה עצוב.  אתה בוש ונכלם.  שערך נושר וזקנך לבן
וארוך.  אתה בא בימים.  האטום אתה?  האם לא הרגשת?  האם אינך
זוכר כיצד רק בבוקר הלילה הזה, בין המון האנשים, בתוך אותו
קרנבל, היית מאושר וקליל וחופשי, כפי שלא היית מאז התקופה
שאביך עוד חי?  איש לא הכירך שם וכבר לא היית קיסר.  וכך היית
לעוד זקן חביב בין כל שאר האדם.  הזוכר אתה איך רק משהו אחד
היה באותו מקום שחסר מלבך?  איך כמעט שהשתגעת לפני שבאו עיניך
אל מול התמונה.
"איסכנדר, עליך להחזירו לחיקך, ולא משנה מה יהא מחירו!  חייך
ריקים מכל תוכן ומכל מטרה בלעדיו.  וכי למה נזקק אתה להיאחז
בכס הקיסר?  הרי תחת להיות מאושר כבר הפכת אומלל.  כן!  אתה
תיתן את מושב המלכות בידיו.  את שתי ידיו הוא יושיט, וישתחווה
לפניך, ואתה תסיר מעל קרחתך את הכתר וברכות אבהית תניחו
בעדינות על ראשו.  או אז יעבור רגע אחד בו נרקיס יביט בעיניך.
רגע אחד, אולי שבריר של שנייה, הוא יסתכל, ופעם ראשונה יראה את
כולך.  בהכרת תודה הוא ייגע בידך, ועל פניו ינצנץ זיק של חיוך
אהבה.  ובאותו שבר אלמוות תחרטו אתם פעם אחת, אחרונה, כאב,
וכבנו."
איסכנדר הגדול, שכבש ארצות וחנן צדיקים, שהיה לזקן המדינאים
ולגדול המצביאים, שהיה להתגלמות האל על הארץ, סיים את חייו
במרתפי בית-כלאו, לאחר שסוף-סוף היה מאושר, לאחר שסוף-סוף
הומלך בנו, תחתיו, לקיסר.