אני נועה. נועה קון. מתי נולדתי? לפני 17 שנה בערך. ככה
בסביבות 83 או משהו. אין לי מושג מה התאריך האמיתי שלי גם לא
מאוד איכפת. אף אחד לא זוכר אותי גם ככה. רק החברה פה במכון
ומי הם בכלל - הם חייבים.
אני תקועה פה היום על האי הבודד והלבן הזה. בין כותונת לילה
אחת לשניה.
ואיך הכל התחיל, כשנולדתי.
אביב - כל מה שאמי אי פעם רצתה: בת! באביב הזה של 1983 אמי
קבלה את מבוקשה.
הזכרונות שלי מתחילים מגיל 3 בערך... את הגיל הזה אני זוכרת
כמשהו הזוי לחלוטין. אני זוכרת שפעם אחת הלכנו למסיבה אצל
השכנים ואמא שלי קנתה לי שמלה חדשה לכבוד האירוע שלהם. היא
הייתה לבנה כזאת עם נקודות אדומות, וכיס אדום עם נקודות לבנות
מקדימה והייתי מתרוצצת איתה בבית כשהיא תלויה על הקולב כי אמא
לא הרשתה לי ללבוש אותה לפני האירוע. בצהרי האירוע כשהתחלנו
להתארגן, אמא קילחה אותי אבא סידר את העניבה שלו, אמא התאפרה,
אני רצתי עירומה ברחבי הבית מביאה בששון את השמלה שלי כדי שאמא
תלביש לי אותה. התחלנו בתהליך ההתלבשות אבל כנראה שהייתי שמנה
מדי בשבילה. לא הייתי ילדה שמנה אבל בגיל הזה עוד הייתה לי כרס
כזו של תינוקות שאמי החליטה כנראה להתעלם ממנה בכפייתיות מאחר
ולא מצאה חן בעיניה. כשאר הבינה אמי שאין סיכוי שאני אלבש את
השמלה הזו היא פרצה בבכי תמרורים נוראי. ואני רק עמדתי
והסתכלתי עליה. אבי בא חיבק אותה ואותי שלח לחדר. עד היום לא
ברורה לי הסיבה לכך אבל ברגע שדרכה כף רגלי בתוך החדר הקטן
והוורוד שלי סגרתי את הדלת. הורדתי את שמלתי באגרסיביות, לקחתי
מספריים מהשולחן האדום שלי והחלתי לגזור את השמלה
חתיכות-חתיכות. כל כך כעסתי עליה, על השמלה שבגללה העיפו אותי
לחדר וכאשר הבנתי שלא השמלה אשמה אלא אני עם הבטן הקטנה שלי
התחלתי לחשוב.
לא עשיתי שום צעד קיצוני בעניין. רק חשבתי לי. בגיל 5 כשהתחלתי
ללכת לגן חובה למחוננים התחלתי לבכות כאשר אבא ליווה אותי
פנימה וראיתי שאין שם את המשחקים שהיו בגן הקודם ורק כולם
יושבים ומסתכלים על לוח ירוק שהמורה מקשקשת עליו. אבל אבא
הרגיע אותי ואמר שאני אהנה צ'יק צ'ק מהמשחקים שיש פה "פשוט
המשחקים פה הם עם הראש", ישבתי איפה שהמורה הורתה לי ולאחר כמה
דקות ששמעתי אותה מזיינת לי ת'מוח קמתי והתחלתי לקשקש גם על
הלוח. חטפתי מהיד שלה את הגיר וקשקשתי גם. ציירתי לכולם ציורים
יפים של אנשים ושל שריפות. ושל הרי געש ורעידות אדמה ולימדתי
אותם את העובדה שבסוף כולנו מתים, שזה מה ששמעתי את המנקה שלי
אומרת לחברה שלה בטלפון כמה ימים לפני כן. קראו להורים שלי.
ההורים לקחו אותי ביד מהגן אל האוטו ושמחתי שהם לא כועסים מאוד
ושהם פשוט מבינים שלא מתאים לי המקום הזה. ישבתי בכיסא האחורי.
כל הדרך הייתה שתיקה. הגענו הביתה, אמא פתחה את הדלת, אבא נתן
לי יד, ליווה אותי פנימה ובאמת כל כך שמחתי שהם מבינים אותי.
אמא סגרה אחרינו את הדלת ואיך שנשמע קרקוש המפתחות נועלים את
הדלת, בלי לשים לב ממש הרגשתי סטירה צורבת על הלחי הימנית. אבא
הכניס לי סטירה, אמא הסתכלה עליי במבט כמו של נץ ואני ברחתי
החוצה עם פיקו הכלב שלנו. שחררתי אותו מהחבל שלו והחזקתי לו
בעדינות בזנב שיוביל אותי למקום רחוק של כלבים שאף בן אדם לא
מכיר. עברו כמה שעות ונהיה לי קר. פיקו שכב בתוך שיח ואני
התכרבלתי בתוכו ונרדמתי. קמתי עם שחר כשמיכה עליי. השמיכה
האהובה עליי. קטנה שחורה עם מלמלה כתומה בסוף. אמא ואבא מצאו
אותי, זה אומר, רציתי לבכות אבל החזקתי בזנב של פיקו אמרתי לו
שייקח אותי יותר רחוק והלכתי אחריו כמו עיוורת ואני לא סולחת
לו עד היום על שלקח אותי את כל הדרך הביתה חזרה.
בכיתה א' ישבתי מול המורה בדיוק בשולחן הכי רחוק. כולם צחקו לי
על התיק. וכולם צחקו עליי שאני כל הזמן מקשקשת על התיק שלי
ושהוא מסריח. ידעתי למה הוא מסריח, אמא שנאה את הקשקושים על
התיק - היא הייתה בדיוק כמו הילדים בכיתה ובכל ערב כשהלכתי
לישון, כשנרדמתי, היא הייתה נכנסת שמה לי תיק וורוד ומגעיל
וחדש ולוקחת את התיק שלי ומעיפה אותו לפח הציבורי. בבוקר הייתי
לובשת את התיק החדש והמגעיל וברגע שהייתי מגיעה לפח הציבורי
הייתי מטפסת פנימה ומוציאה את התיק שלי. ככל שהזמן חלף יכולתי
לאט לאט לטפס פחות פנימה ובגיל 15 כבר הייתי רק מושיטה יד
ומוציאה אותו. רק שבגיל 15 לא לבשתי את הבגדים המתוקים שאמא
קנתה לי כי שנאתי אותם רק בגלל שכל הבנות בכיתה שלי לבשו את
אותם בגדים בדיוק. הייתי גונבת לאבא כסף וקונה לעצמי בגדים
בחנויות יד שנייה למיניהן. לא הייתי חוזרת הביתה לפעמים והיו
מחזירים אותי הביתה השוטרים המניאקים האלה... בסך הכל רציתי לא
להיות בבית הזה שעל הקירות שלו מתנפצים שקרים זיוף העמדת פנים
ומתיקות מזויפת. שנאתי את הבית יותר מכל מקום בעולם. והמקום
האהוב עליי היה אצל הפסיכולוג שהם לקחו בשבילי... לקחתי את זה
כמקור לסימפטיה שלהם אליי אבל היא עזרה לי להבין שזה רק כדי
שאני לא אהיה משוגעת ושהם יוכלו לאהוב אותי, לא כמו המצב הקיים
- שבו הם שונאים אותי!!!
איתה היו תקופות שבהן היא הייתה כמו ההורים. צועקת עלי, רעה
אלי. שנאתי אותה לפעמים אבל אני חייבת להודות שמאז שהיא באה
לראשונה אהבתי את הנוכחות הקבועה הזו של מישהו איתי, מישהו
ששומר עליי מפני החלום. מישהו שיהיה שם ויפציר בי את המציאות
כמו שהיא ושאני לא אשקע לפנטזיות מטומטמות. לא משנה כמה יעלה
מחיר הקיום שלה היא הפצירה בי את האמת וזה בעצם גרם לי להשאיר
אותה איתי אני משערת... איזשהו מקום אצלי בלב שמר עליה כי הוא
ידע שזה מה שטוב לי. היו תקופות שהיא נעלמה והיו תקופות שהיינו
מאוהבות. היו תקופות שאני נעלמתי לתוך עצמי ולשם היא כבר לא
הגיעה.
בגיל 16, יומיים אחרי יום-ההולדת שלי אשפזו אותי ממש בפעם
הראשונה. אני רק זוכרת שרבנו באמבטיה אני והיא, וההורים
הטיפשים לא הבינו שהיא הורסת אותי ושאני לא יכולה לא לענות לה.
אז הם כמו מפגרים הביאו אותי למקום האדיוטי הזה במקום להקשיב
לשקט שלי ולהתעלם מהנוכחות שלה איתי. הדבר היחיד שטוב במקום
הזה זאת מרי. שהיא היחידה שקצת מבינה אותי בעולם העלוב הזה
שלנו. היא אולי גם קצת מתעלמת מהנוכחות שלה אבל היא מבינה את
הקושי שלי איתה... היא יודעת שהיא פה אבל היא יודעת שהיא חייבת
להעמיד פנים כמו כולם.
בסך הכל אני כבר פה מה? שנה וחצי בערך... כן משהו כזה. סובלת
כל יום מהחיים שלי. הם פשוט לא מבינים שחדר בידוד בשבילי זה לא
באמת בידוד! מאז גיל 14 זה פשוט ממש לא בידוד...