ראיתי אותה בפינת מלצ'ט ושינקין.
לבושה בג'ינס נמוך וחוטיני לבן, טישרט בהיר וצמוד, מבליט חזה
קטן וזקוף.
"היי את :)"
"איבדת משהו?", הסתכלה עליי כאילו השתנתי לה על הרגל.
"את שלוותי?"
"אז אתה משלוותא? פיק אפ טוב.."
"כן, שוחררתי על תנאי ובתנאי."
"בתנאי שמה?"
"שאני אחזור עם שוקולדה, כי הטירוף מביא ממש חשק חזק למתוק."
"אתה מדבר מניסיון?"
"כן מותק :)"
היא חייכה קצת.
"אני מחכה לחברה, רוצה לבוא?"
חשבתי על מיכה וחברה שלו, ועל הפלייסטיישן ו GUNGRAVE, על אחוז
ההתאבדויות הגבוה להחריד בסקנדינביה והאם זה קשור לאימפוטנציה
החורפית שלי. כנראה כי קר.
"כן, למה לא?"
"אין שום סיבה."
נסענו ללנסקי, חברה שלה לבשה מגפיים ורודים ואני חייכתי
לחלון.
ישבנו, מחליפים מבטים אבודים, מחייכים, נוגעים, שותים, אוכלים
סושי.
"רציתי לתת לך נשיקה."
"מתי?"
"הרגע, אבל הרגע חלף."
חברה שלה קצת התבאסה כשהתחלנו להתנשק על הבר אבל הברמן נתן לה
חיוך. הוא נראה קצת כמו דודי בלסר. מסתבר שהוא גם שדרן רדיו
ב-88. אף פעם לא הבנתי למה השדרנים שם מתאבדים כל הזמן. כנראה
הפרסומות מדכאות את יצר החיות של האדם.
אמרתי לה שהייתי שמח לעלות אבל אני קצת בדיכאון אז אין מצב
למצב.
היא הבינה. "זה לא אני, זה גנרל חורף...", חייכה חיוך עצוב.
"לא נורא. מחר יהיה שמש והכול יזרח."
"תעיר אותי?"
"בבוקר."
"אתה מאמין?"
"לא כ"כ אבל אני משתדל לא לחשוב על מה שאני עושה ופשוט
לעשות."
"ביי חמוד." היא חייכה ונישקה אותי על הלחי.
הרגשתי תזוזה ושמחתי שמחה.
בדרך הביתה כמעט דרסתי חזיר בר אבל למזלי חושיי הזהירים
התעוררו בזמן.
חבל שהנהג שלפניי נרדם ונכנס ברכב ממול, הבחורה נכנסה להתקף
חרדה והייתי צריך לדבר עם שוטר.
מסתבר שגם הוא משחק שש-בש בפלאפון. זה גדול, זה ממש ברמה.
"ולא נמאס כמו הבאולינג."
"לא, אבל חבל שאין סיכום של המשחקים, של התוצאה..."
"שמעתי, אבל אני לא כ"כ בטוח במה שאני אומר אז אל תתפוס אותי
במילה, שאתה יכול לקבל את זה בחשבון."
"וואלה? אתה עובד עליי?"
"לא, זה עולה 100 ש"ח לחודש, זה מחיר מטורף אבל שווה, שווה
לדעת כמה אתה שווה."
"בשש-בש"
"בשש-בש ובכלל, זה משפר את האגו וגם את הביטחון העצמי קצת."
"אני עצור?"
"לא."
"אז יאללה ביי."

נראה לי שזה יהפוך לקלאסיקה