אנשים מתאבדים שלוש פעמים בשבוע, בממוצע, וממשיכים בחייהם
כרגיל.
רוצחים מטילים את אימתם ואין החוק חל עליהם,אין הם כפופים לו
כלל ועיקר.אדונים לעצמם שופטים את העולם ומוציאי גזר דינם.
דפק בפטיש ,הניף את הכרדום והגרדום מכוסה בנוזל סמיך.
"חחחההה!!!" צחוקו של השופט התגלגל בין קירות ההיכל,רטט קל עבר
בפיאה הלבנה מסתלסלת שהשתלשלה מראשו אל מאחורי
כתפיו.האצבע,חסופת העור חסרת בשר ודם הופנתה במפגיע אל אותו
האחד,חסר האונים המקרי שאין לו יד ורגל במתרחש,וגם קשר כלשהו
לא תמצא.
"טוק!,טוק!" נקישות הפטיש הדהדו ,הקהל כולו נעמד דרוך על רגליו
דום. המילמולים הקטנים מקצוות ערמות בני האדם התפשטו
כמגפה,מבודדים הפכו הם לקול תרועה רמה.
"טוק!!, טוק!!"היכה הפטיש בשנית,הס הוטל בהיכל.
עיני השופט רודפות דם וקטל סרקו אט אט אתפני העומדים מלפניו
מטה שורה שורה, טור טור.  
הנה הוא האחד, נמוך הקומה, לא בולט במיוחד שעמד לו בצד וחיטט
בקדחתנות בניירות חסרות תוכן שהתבלגנו בתיקו.
"אתה!" הצתעק השופט,חיוך מרושע כמעט שטני עלה על פניו המעוותות
,ריר נזל מפיו כחית טרף שנעצה זה עתה את שיניה בבשר הצבי הרך.
הקהל פרץ בצחוק מחריד, כל הסובבים כולם נהנו מהמחזה. אך ההוא,
זה שבצד, נמוך הקומה, לא נראה משועשע למדי מהעוולה, שאת דמה
ינקו כאן, אך לא עכשיו, עוד לא.
המחטט בניירת בעל השיער השחור שלף אקדח, קטן כסוף טעון בשלושה
כדורים. כקודמיהם, גם הם קטנים ופשוטים חסרי ערך כמעט, אך
הכמעט הזה, הספק במני קיומם הוא זה שהפך אותם לכל כך קרים
וחסרירגשות והבחנה, אילו רק...
"סקלאש!" האקדח נדרך הוא העלה את הקנה הדק מול רקתו, טיפות זעה
קטנות זרמו ממצחו מטה, עיניו נעצמו. הוא ירה.
"בוף!"
"בוף!"
גופו הקטן הוטל ארצה בעוד נשמתו ממהרת לעזוב, שלולית דם התגלעה
סביבו, זרמים דקיקים זכים החלו פורצים ממנה לכיוונים שונים,
חוצים את הקהל לפלחים.
זה היה ודאי מרגש מישהו, גורם ולו לאחד ויחיד להזיל דימעה
במקום שפוי ונורמלי, ובעצם, זהו בדיוק המקום הזה. והרי מקום
נקרא איך שתושביו קוראים לו, בהעדר דיעה חיצונית, שאינה ניתנת
להשגה.
וכך במקום השפוי והנורמלי הזה אף אחד לא הניד עפעף וגם לא הזיל
את הדימעה הזו.
הקורבן, צ'ארלי, התעורר יום למחרת . האיזמל היה כבר שניות
ספורות בלבד מביטור מוחלט ויסודי של גופו. השולחן היה קר. החדר
אפלולי ושקט, ובעיקר מת.
העינים נפקחו והסתנוורו ממקור האור היחיד שהיה תלוי ממעל. אור
לבן כשלג בתוך ים העלתה.
"יפה שהחלטת לחזור אלינו, כבר התחלתי לחשוב שהחכמת וויתרת על
הרעיון", נשמע קול צרוד במקצת, מזדקן. האיזמל סר לאחור.
זה היה אור השמש, לשם שינוי, ששטף אותו הבוקר את הרחובות,
שורות הבתים ופני האנשים שבהם. צ'ארלי התהלך בלי כוונה מסוימת
להגיע למקום כלשהו, הפצע ברקתו כמעט הגליד. משורות עמודי החשמל
שעל פניהם חלף , שהיו כמובן עמודי תליה ארעיים ,התנדנדו גופות
שליוות עוטות בליות. אחד כזה (עדין חי) טיפס על העמוד הצדדי
ביותר, שיחרר את אחיזת החבל מצווארו של התלוי ומיד עטה על עצמו
את הלולאה, התחלפה המשמרת. "מוזר", חשב לעצמו צ'ארלי.
בדרכו חזרה, לא יותר מחמש דקות מאוחר יותר, כשבידו בקבוק קר של
בירה זולה, הבחין הוא בעקבות שנבלעו בסימטה הצדדית שבין
הבנינים, לגופת האיש שהיה תלוי לא מכבר לא היה זכר.
"קם לו לתחייה המסכן" חשב לעצמו. מצב רוחו התעכר, התעצב, וזאת
בלי סיבה מיוחדת, וכי אין צורך בסיבות רבות כדי להיות עצוב, כך
גם שמח. אין בכלל סיבות לכלום, הכל קורה סתם, סתם כך ומי אני
שאהרהר בדברים הטיפשיים הא...
"אוי, סליחה " חוט מחשבתו נקרע מהתנגשות בלתי צפויה.
"תני לי לעזור לך לקום" אמר צ'ארלי והושיט את ידו. מנגד עתה יד
רזה במקצת, עורה חלק ונעים למגע.
"תודה", אמרה כשנעמדה על רגליה.
"אוה באמת, אין צורך. אני פשוט שקעתי במחשבות ו... ו... אני
כזה מגושם".
היא חייכה, חיוך נעים ויפה לא גדול ולא קטן מדי, פשוט. שיערה
האדמדם כתמתם גלש לאחור, ואת פניה עיטרו מספר נמשים.
"נקרעה לך החולצה".
"אה, זה, לא. זה ה יה ככה, אל תדאג לא קרה כלום, באמת".
ליסה, שמה היה ליסה. לא יותר וגם לא פחות כמובן. "פשוט תקרא לי
ליסה" כך אמרה ואכן הייתה כזאת, ליסית, שועלית, או אולי נכון
יותר חתולית, משהו בין סיאמית לחתולת רחוב מחוספסת.
לצווארה ענדה תמיד תליון, על חוט שחור עבה, עשוי עץ. לא משהו
קנוי, איך להסביר זאת, בעל משמעות, אולי איזה קטע רוחני או
משהו. לא מהסמלים ההינדים האלה וגם לא מיצרים העתיקה, זה קרוב
לודאי מתאים לאיך שהיא קראה לזה.
-"זהו קשר הדם".
-"וזהו?"
-"כן, קשר הדם".
-"משמעות?!"
-"אין".
-"אין?!"
-"יש...".
-"אז יש...!"
-"יש...ואין...אתה לא תבין".
-"למה שלא אבין, זה מורכב מדי בשביל השכל הקטן שלי?"
-"לא, לא, מה פתאום, זה פשוט..." היא התפתלה בניסיונות להעביר
נושא.
..."אין מקום יותר" אמרה פתאום.
-"מקום למה?"
-"בכלל מקום, בעולם".
-"תראי זה די מוזר שפתאום נגמר כל המקום בעולם, בהתחשב שעשירית
מהעולם אמורים לתפוס בתי קברות ובשאר תשע העשיריות השטח שבהם
מתו כל אלה".        אך כאן, משום מה, אין בתי קברות.כן, יש
מתים אך לא קוברים אותם, הם פשוט...נו, אתם יודעים איך זה שאין
מקום.
"פשוט אין, נגמר" אמרה.
צ'ארלי לגם עוד קצת מהבקבוק והעביר לליסה.
"נכון שאין בתי קברות, אך יש יותר מדי בני אדם, פשוט יותר מדי"
היא לגמה באמצע מהבירה, "אוה, איזו בירה זו? זולה או משהו?"
"מאוד זולה"עניתי, כלומר צ'ארלי ענה.
"נו מילא" ,ליסה המשיכה "כל הבירות כאן זולות, בטעם ובריח, כמו
החיים".
"את מנסה לשנות נושא?"
"אני??? מה פתאום, מאיזה נושא?"
"זה על קשר הדם וכו'..."
"אה זה, נו סיימנו עליו".
"מתי?"
"כשדיברנו על זה שאין יותר מקום".
"אז את כן שינית נושא!"
"לא אני לא.." התעקשה, ועוד דיברה בטון תמים כזה, בטח המציאה
את כל העניין שאין מקום תוך כדי.
האקדח היה עדין בכיס טעון, נותר לו כדור אחד לבדו.
"השופטים האלה, חוש בים שהם מעין אלים"
"נו באמת, אתה יודע שלא" אמרה ליסה.
"כן, ומה עם כל שאר הדפקטים שהולכים אחריהם?"
"נו, חלקם חסרי ראש לחלוטין, וחלקם האחר מזין את הדלק, חלק
מהמכונה. כל אחד בורג לעצמו, שומר על ההברגה שלו, והשכן, הוא
שיחליד".
"אבל הוא ישלח למיחזור ויהיה עוד פעם בורג קטן וחדש, ומה הטעם
בכל זה?" אמר צ'ארלי.
"טעם? מז'תומרת איזה טעם? זו בירה לכל הרוחות, כולה בירה
מזורגגת, איזה טעם כבר יכול להיות לבירה?"
"אה, את מאלה, הזולות" זילזל המוכר.
"כן, זולות ולחבר שלי פה יש אקדח טעון בכיס".
"מה שתגידי".
צ'ארלי נשאר בחוץ נשען על עמוד חשמל, מלמעלה כמובן השתלשלה
גופת אדם, עוד לא הגיעה השעה אז המשמרת לא תתחלף, והוא לא יפול
לי על הראש בעומדי כאן.חשב לעצמו צ'ארלי.
הוא הוציא מכיסו חפיסת סיגריות "LIFE" , "שיט, יש רק אחת
אחרונה, מתי לעזאזל הספקתי לגמור את כולן, ובכלל הפסקתי עם זה
מזמן" חשב לעצמו, כמה מפתיע.
"ליסה, קחי גם "LIFE " , טוב?" צעק פנימה לתוך החנות.
"כן, תודה, אבל כבר יש לי חיים" ענתה לו ליסה בציניות גמורה.
"נו, הסיגריות" לא היה לי כוח לצחוקים.וכבר כמעט לא היה סימן
ברכה.
"הבנתי הבנתי, אני רק צוחקת קצת, תחייך גם אתה, לא יזיק" היא
חייכה אך לא לזמן רב.
"תעודת זהות מיסי" אמר המוכר.
"מה?! אני ניראת לך כמו בת ארבע עשרה או משהו?"
"לא אבל תעודת זהות".
אחרי מספר שניות היא יצאה מהחנות, בידה שקית ניילון צהובה עם
חור מלמטה, ובתוכה שתי בירות וחפיסת "LIFE " הדרך הבטוחה
לגהנום.
"אני שונאת מוכרים!..שונאת!" אמרה.
"אבל תחייכי..." ניסיתי להיות הכי מניאק שאפשר.
"אה, תסתום כבר!" הזדעפה ליסה.-צ'ארלי סתם.
קפצנו מעל המעקה, למה, לשלשל מטבעות שגם ככה אין למכונה
כשהשומר הזקן הזה ישן? נו באמת.
התחנה הייתה ריקה, היה שקט מופתי.
"הרכבת עוד מאט תגיע", כן הרכבת התחתית. רקבה אפשר באמת לשבת,
לשתות בירה ולעשן קצת מבלי שיטיחו בך שאתה הגורם, הבלעדי,
הסיבה המדויקת, לכל דבר רע שקורה בעולם.
בטח בגלל זה הרכבת הזו תמיד ריקה כל כך. אולי גם מכיוון שיש רק
תחנה אחת ויחידה, ומדי פעם, לסרוגין, נפתחת ונסגרת אחת נוספת.
"זו בטח שטיפת מוח של כל גוזרי הדין האלה למיניהם" אמרה ליסה.
"נו באמת, בעצמך אמרת שרובם חסרי מוח".
"נו, ומה הבעיה עם זה?"
"אם מוח של בן אנוש כל כך סתום וכל כך מיובש,שלא לדבר על האם
בכלל קיים, אז שטיפת מוח לא עובדת עליו".
"אז מה כן?" שאלה ליסה ותוך כדי כך רוקנה את הבקבוק עד סופו,
והציתה עוד סיגריה.
"LIFE ", הדרך המובטחת ל-DEATH  " העיר צ'ארלי.
"לפחות מתים בהנאה".
זו בהחלט ליסה, שמחה במקצת במה שיש לה ויותר מזה לא צריכה, בלי
דאגות ובלי שטויות, למרות ששטויות היה השם השני שלה. "ציניות,
בירה והרבה עשן זו דרך חיים" נהגה לומר.
"וגם מיסתורין" אמר צ'ארלי.
"כן, גם מיסתורין, בלעדיו היה די משעמם". ולא שלא משעמם גם כך
בעולם השפוי והנורמלי הזה.
ישבנו בקרון, הדלתות מיענו להיסגר למרות שהכרוז כבר מזמן הכריז
על סגירתן.
נכנס אדם גבוה למדי בעל חזות פנים צעירה אך לא יותר מדי. לבוש
מעיל עור ארוך ומשופשף לרגליו מגפים גבוהות ושחורות ולראשו
כובע רחב שוליים, מקומט במקצת. הוא התנדנד בצעדיו אך לשם שינוי
,במקום הזה, לא נדף ממנו ריח חריף של אלכוהול, ובכלל, לא נדף
ממנו שום ריח שהוא.
חסר הריח נכנס פנימה ונעמד ההשענו על אחד מעמודי המתכת
הכסופים. הוא הביט סביב על הקרון הריק. לכשהבחין בשניהם ישובים
זה לצד זה הוציא מכיסו קופסאת קרטון חומה וניגש אל שניהם.
"הנה קח, תזדקק לזה" חסר הרי הושיט לעברי את הקופסא, טחב אותה
בידי ומיהר להסתלק.
הדלתות ננעלו והרכבת התחתית החלה לנוע ממקומה.
"האנשים האלה" אמר צ'ארלי "לא נשלטים על ידי המוח אלה על ידי
התחת".
אם כך הישבן, התוסיק, העכוז הם אלה ששולטים, מושלים בעולמינו.
"מחשבה מעניינת" אמרה ליסה.
צ'ארלי הכניס את הקופסא לכיסו, עמוק פנימה.
"מה זה שם בקופסא?" שאלה ליסה.
"אה זה, סתם לא חשוב" השיב צ'ארלי.
האור היה מעומעם, צהוב במקצת, האוויר יכל היה להיות טוב יותר,
אין ספק בקשר לכך, אך הוא הזכיר משהו, משהו ישן, מהילדות אולי.
והיא, היא חלפה לה מזמן ונשכחה. ברגע שהחלפת קידומת, אז זה
רישמי, סיימת את חייך. לפחות המענינים שבהם.
כמו שאומרים, כולם מתים בסוף, אך לא כולם חיים.
החיוך הוא כבר לא אותו חיוך, ודאגות יש לרוב. לליסה יש לה מזל
היא, עדין יש לה את זה, אך גם לא להרבה זמן. זה מעבר לשליטתנו,
מחוץ להשיג ידינו. אולי וחיים הרבה, ומי יודע אולי לנצח, אך
החלק החשוב והאמיתי נגמר מהר ואין להשיבו. הוא לא מתארך, וכל
מי שיגיד שהוא עדין חי את הנעורים, צעיר ברוחו, סתם פלצן ושקרן
גרוע, בנוסף לכל. אולי הגיע הזמן לשים לזה סוף?
שוב פעם ההיכל, השופט חבוש הפיאה הנוכרית הלבנה, בני האדם
הנורמלים חסרי כל עצמאות ורצון משלהם. כמו בובות קשורות
לחוטים, וקצוותיהם מחוברים ישירות לאצבעות הקצבים, התליינים
פוסקי הדין, חצאי אלוהים חסרי בשר ודם, עור וגידים, חסרי צלם
אנוש קרים דיאבולים עם גלימה ופטיש.
"כולם לעמוד!" צעק הכרוז. הקהל נעמד מיד למשמע הקריאה.
השופט נכנס בהליכה איטית עד שהיה נדמה שריחף באוויר, שרגליו לא
נגעו באדמה כלל וכלל, כמו רוח רפאים.
הוא סקר את פני העומדים שורה שורה, טור טור.
"אתה!" הצתעק השופט וצחוקו התגלגל הדים הדים בחלל ההיכל, ידו
התרוממה אט אט והאצבע הונפה, הופנתה ישירות אל אותו האחד, החף
מפשע, נמוך הקומה, שיער שחור לראשו מחטט בתיק העור החום, אך
הפעם לא בניירת חיטט, הקופסה נפתחה וממנה השתלשלו חיילי הכסף
הקטנים, הקרים וחסרי ההבחנה.
הד מילמולים מילא את האולם, רירו של השופט נזל למטה מפיו בעל
החיוך השטני.
העומד בצד נראה חסר אונים, אחיזת עינים, אף אחד לא שם לב. אף
אחד בכלל לא לנסות אפילו.
"סקלאש!" האקדח נדרך.
הוא העלה חיש מהר אותו אל מול רקתו, צ'ארלי עצם את עיניו.
כולם חיכו בלהט לאמור לקרות, כמו שבט פראים שמבשל קורבן חסר
ישע בתוך קדרה שחורה וגדולה.
אך קול ירי לא בא.
צ'ארלי פקח את עיניו והסתכל ישירות לעיני השופט, חיוך עלה על
פניו, התלין המרשע בעל הפטיש חיוכו נמחק כלא היה.הוא היה
מזועזע, מנסה לעקל את המתרחש, זה לא לפי התסריט , זה לא אמור
להיות כך! ודאי חשב. פנוי עטו ארשת פליאה וחרדה נוראית.
עיניו הגדולות שחיפשו טרף קל התמלאו פחד שאת מקורו לא ידעו, הן
אף פעם לא ידעו פחד מהו.
בשניות האלה שנראו כמו נצח, לאט לאט עלה הקנה מרקתו של צ'ארלי
וכוון למצחו של השטן הגדול היושב בניחותה על מושבו הרם ונישא,
מולך משם.
"בוף!"  
"בוף!"  
"בוף!"  
שלושת החיילים הקטנים יצאו לפי פקודה ועטו על המטרה. חור נפער
באמצע מצחו של השופט. הס הוטל בהיכל, כולם עמדו המומים, קפואים
על מקומם מחכים לעומד לבוא.
אך הזמן מתעתע, כמו שהוא מהיר וחולף בלי הבחנה, כך גם איטי
הוא. בוחר את קיצבו לפי ראות עיניו.
העשן יצא מהקנה, צ'ארלי השתטח על הריצפה ונאלם. באין מישהו
מבחין זחל הוא החוצה, ליסה חיכתה לו שם.
טיפת דם סמיך, אדום וחי נזלה מהחור הפעור.
"סקלאש!" נשמע קול דריכת אקדח.
פני השופט החווירו עוד יותר משהיו קודם, לבנים יותר מסיד.
הוא לא שלט בעצמו יותר, האשליה נופצה, הגוף הגדול הכביר
והמפחיד נפל מטה חסר כל כוח.
"סקלאש!" עוד אקדח נדרך.
"זה הוא!"
"לא זה אתה!"
"זה שניהם!"
"כולכם באותה הביצה!"
הקהל החל להתעורר מהקיפאון בו היה שרוי, מנהיגם, אביהם ורוצחם
כאחד אבד. הוא לא היה אלוהים ולא כלום, בשר ודם כמו כולם.
ככל שגברו הצעקות, גברו גם קולות הדריכה. נפלט כדור, אחריו זלג
עוד אחד, אחריהם זה היה כבר מבול מחריש אוזנים של כדורים
שהתעופפו לכל עבר, האולם רעש למספר דקות. כשחזרה הדממה למשול
במקום, כבר לא נותר איש שיאזין לה. גופות פזורות בלי הבחנה,
כתמי הדם עיטרו את הקירות בגוון אדום קר.הטבח הושלם.
עבר יום, עברו יומים אך הם לא שבו.לא האנשים מההיכל, גם לא אלה
מהעמודים מחליפי המשמרות, גם לא השופט. אף אחד לא חזר, המעגל
נשבר, התנפץ לרסיסים קטנטנים.
"אתה רואה," אמרה ליסה "יש יותר מקום, לא כמו מקודם".
"כן," השיב צ'ארלי "עכשיו בהחלט יש מקום"...






   
                                                           
                                    03.07.04