זה מעין משהו,
אבל זו בעצם אני.

הרגשה מטרידה.

תחושה שאני לא אני,
תחושה של רצון לפרוץ מהדמות הטיפשית שכופה עליי להישאר בתוכה.

התקופה האחרונה הייתה מיוחדת,
באמת,
מקסימה שכזו.

יש לי תחושה מוזרה,
תחושה שאומרת שמה שאני, זו לא אני,
מה שאני, זה לא,
אבל זה בעצם כן.

רק רוצה לדעת.

חשבתי על סיבות,
סיבות שיענו לי על השאלה,
השאלה ששואלת מה פשר התחושה הזו.

יש בי רצון עמוק לצרוח,
פשוט לצרוח.

אני רוצה להשתחרר,
אני רוצה להיות חופשייה,
אני רוצה להיות דמות ללא גבולות.

רוצה שיעזבו אותי במנוחה,
שלא יצפו ממני למשהו בלתי אפשרי,
שלא ירצו ממני משהו שאני לא מעוניינת לתת.

רוצה לעמוד מול ים,
לצפות בזריחה הקסומה ההיא,
לצפות בגלים שלעיתים שמחים, לעיתים כועסים, לעיתים מאוכזבים.
להישאר שם, לצפות בשקיעה,
לנשום עמוק, להרגיש את הרוח,
וכך, לנצח.

רוצה להשתחרר מעול של מחוייבות.

למה צריכה להיות שגרה?
למה אהיה לא בסדר, אם אעזוב את השגרה המאוסה הזו ?
למה אני לא יכולה לבחור מה לעשות עם עצמי, בלי לקבל מבטי
אכזבה?

האני שלי נרצח,
הוא נרצח מבפנים,
בנה דמות אחרת .

כרגע,
מחכה לעת שבה ירצח.
גם מבחוץ.

תוהה:
יש דבר היכול להחיות את ה-אני ?

23-2-2005