זה היה יום מטורף!
בעצם כל השבוע הזה לא ישבתי לנוח לרגע והפלאפון שלי כבר הותך
מבפנים מכל השיחות. זה כאילו שדווקא השבוע כל העולם ואשתו,
שבדרך כלל לא מבחינים בקיומי כלל, נזכרו שהם ממש זקוקים לעזרתי
ושום דבר לא יתנהל כשורה אם לא אהיה שם! שבוע מטורף!
מרוב הריצות האנשים שחלפתי על פניהם נראו לי כמו כתמי צבע
מרוחים שמשמיעים קולות מוזרים לכיוון שלי, אבל אני לא בדיוק
מספיקה לקלוט אותם.

8 בערב, יצאתי מהבניין לכוון החנייה, רק חושבת על האמבטיה
המרגיעה שאני הולכת לעשות לפני שיתפוצץ לי הראש. הוצאתי סיגריה
מהכיס, ככה על הדרך, שתעביר את הזמן עד שיגיע האוטובוס, את
המצית כנראה שכחתי איפשהו - כרגיל, אז ניגשתי לבחור שעמד
מאחורי האוטו עם הגב אלי ועישן. "סליחה? אפשר להלוות ממך את
המצית?"
"בבקשה, כבר חשבתי שלא זיהית אותי" באותו רגע חשבתי שזהו, אני
הוזה ומדברת עם ההזיות שלי, לא יכול להיות שהוא פה. ואם כן,
יכול להיות שהוא מחכה לי? שוב? הדלקתי את הסיגריה, ככה על הדרך
להבין עוד רגע את מה שקורה כאן.
"היי, מורן הכל בסדר?", "כן, רק לא ציפיתי לראות אותך, פעם
אחרונה שדיברנו אמרת שאתה עוזב את העיר. בכל אופן, מה יש לך
חפש כאן?"
"זה  לא הלך כמו שציפיתי, והיו לי כמה שינויים בתוכניות. באתי
לראות אותך, את ממהרת?" הוא אמר את זה בקלילות כזאת כאילו רק
אתמול דיברנו והרי זה ברור שהוא פה. הוא היה כמו צל מהעבר שחזר
והלך מתי שבא לו, וידע שתמיד יש בשבילו מקום כשיחזור. ואי אפשר
היה אחרת, לא הכרתי עדיין אף אחד שידע לסרב לעיניים האלה."לא
ממש, בוא, אפשר לקפוץ אלי לאכול משהו". נכנסנו לאוטו ואני
עדיין לא היתי מאופסת על כל מה שקרה הרגע, איך זה שאני עכשיו
עם ניר בדרך אליי? ואיך זה שהבטחתי לעצמי כל כך הרבה פעמים לא
לחזור על הטעות הזאת כי נמאס לי לטפל בבעיות שהוא משאיר אחריו
ולרפא את הפצעים שהוא פותח מחדש.

אני וניר זה סיפור ארוך, הינו חברים עוד בתיכון, איתו היתה
הפעם הראשונה שלי, באמת היה בינינו קשר מיוחד אבל  אחרי הצבא
הכל השתנה, הוא השתנה. הוא כבר לא רצה קשר קבוע וחונק והיה
משנה את דעתו כל פעם ומשגע אותי, ככה היינו במצב של און ואוף
במשך עוד חצי שנה עד שיום אחד פשוט לא יכולתי יותר, קמתי
ועזבתי הכל, בלי לדבר ובלי להסביר - כי ניר היחיד שמבין אותי
גם בלי מילים. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו מאז שנפרדנו
סופית והרגשתי את הלב שלי יוצא מהמקום מרוב פחד והתרגשות
מהחזרה הפתאומית הזאת שלו.
עלינו אלי והזמנו פיצה, בטלפון אמרו שהשליח יגיע בעוד חצי שעה
כי יש עומס אז בינתיים ישבנו על הספה והדלקנו סיגריה, ככה על
הדרך להתחיל את השיחה. "אז מה חדש אצלך?" ידעתי שהוא מתכוון
למי חדש אצלך והאמת שהיו והרבה, אבל לא כאלה שהרגשתי צורך לפרט
לו עליהם "ככה, עבודה, חברים, אין לי זמן פנוי יותר מדי.
ואתה?"
"נראה שהסתדרת יפה, אני שמח בשבילך, אני הסתובבתי בכל הארץ
והאמת היא שנפלתי המון פעמים, כל כך הרבה - שהחלטתי לחזור
הביתה, למקום שבאמת היה לי טוב ואני לא מבין למה עזבתי, זה היה
שיגעון חולף שעלה לי ביוקר..."
הוא התקרב אלי ואני כמו ילדת תיכון פחדתי להוציא הגה מהפה, איך
זה שהוא תמיד מצליח להפוך לי את סדר העדיפויות? איך זה שבגללו
כל העולם מפסיק לזוז כשרגע לפני - הוא דהר קדימה כמו סוס
מבוהל?
הוא שאל אם התגעגעתי אליו ואם השליח לא היה מגיע באותו הרגע
הייתי חייבת לענות, ומזה הכי פחדתי כי רגשות שנרדמו ומתחילים
להתעורר מכאיבים הכי הרבה. אכלנו, והוא סיפר על הלימודים שהוא
התחיל ועזב באמצע כי התאכזב מהם, על העבודות המזדמנות ועל כל
השאר ואני רק הסתכלתי עליו וראיתי את נירי שלי, אותו ילד בן 18
שהיה מקודם ולמרות כל מה שעבר עליו שמר על אותו מבט שובב שאף
אחד לא ידע לסרב לו. סיימנו לאכול והדלקנו סיגריה, שיהיו לנו
כמה רגעים לחשוב עם עצמנו.

3 לפנות בוקר, משום מה עוד לא נרדמתי, בהיתי במראה בהשתקפות
שלנו, מכורבלים אחד בשני, דומים לבייגלה שמיניות.
פעם כשהיה לו רע או כשהייתי עצובה או אחרי איזה ריב הינו
מתכרבלים ככה, כמו בייגלה ואז היינו רק אנחנו והכל היה עובר.