"אהלן," אחד אמר לי כשעבר לידי, "חדשה פה?"
"בערך," הנהנתי בראשי, "כבר הייתי במקומות דומים. בסך הכל הכל
אותו דבר, לא?"
"כן," הוא צחק, "יש מקומות אבל שיותר נחמדים אליך ויש כאלה
שפחות."
"נחמדים?" בהיתי, "אלינו?"
"טוב, נחמדים זאת רק שאלה של לדחות את הקץ," הוא חייך
בעגמומיות, "אבל בסך הכל זה יבוא מתישהו."
"אז למה אנחנו בכלל באים לפה?" תהיתי בקול רם. לא התכוונתי
לעשות את זה. ואפילו עוד יותר לא התכוונתי לקבל תשובה.
ואת התשובה הזאת לא קבלתי במילים. ראיתי את הראש שלו זז לאט
לאט כלפי מעלה, ועקבתי אחריו. ואז ראיתי את התשובה שלי. ראיתי
את "הזוהר הגדול".
למעלה, שם, במרומים, עמד לו הדבר העצום ביותר שראיתי בחיים
שלי. משהו זוהר, וגדול.
"יש בו משהו," הוא כאילו השלים את המחשבות שלי, "משהו שאף אחד
לא יכול להמלט מפניו. פשוט כולנו באים בגלל הזוהר. זה
כאילו.... כאילו שיש בזוהר הגדול משהו שאין בשום מקום אחר.
משהו משלים, יפה, אומנותי, אקסטטי, אפילו.... ויש כאלה בכל
מקום, שלא תביני לא נכון...." הוא נאנח, "פשוט תמיד נדמה
שהזוהר הגדול פה הוא הכי זוהר והכי גדול. כבר הייתי בכמה
מקומות עם זוהרים גדולים."
"באמת?" עיניי התרחבו, "כמה? אני הייתי בעוד אחד חוץ מזה.
ההורים שלי היו קפדנים, סבא שלי סיים את דרכו בזוהר אחד, היה
שם כדי לנווט. הם כלאו אותי בקן עד שברחתי. הייתי באחד, ואז
הצלחתי לברוח משם, וראיתי את זה."
"כן, פה זה יחסית אופטימי," הוא אמר, "אני מכיר כמה מאיתנו שפה
כבר שבועות. או שהם לא שמים לב אלנו או שלא אכפת להם."
"אני שמעתי ניצולים שהיו באחד כמעט שנים, אפילו," אמרתי, "אבל
גם פה זה חדש לי. אז הגעתי למקום טוב?"
"יחסית," לקח לו קצת זמן לענות, "אפשר להגיד, כן." הוא החליט
בסוף. אז הוא נאנח, הסתכל עליי וחייך.
"את עוד תמימה," הוא אמר, "אחרי כמה זוהרים עוד תביני מה הולך.
אלא אם כן זה יהיה הזוהר האחרון שלך...." לא ממש האמנתי שהוא
אמר את זה, יכול להיות שידעתי את זה בתוככי ליבי, אבל לא חשבתי
שמישהו מאיתנו יגיד לי את זה. חשבתי שמישהו מאיתנו יעודד אותי
ויגיד לי שזה לא ככה... שכל זוהר יכול להיות האחרון.
"נראה לך?" ניסיתי לסחוט ממנו מילות עידוד, "נראה לך שזה יהיה
האחרון?"
"אם תברחי עכשיו זה לא יהיה," הוא משך בכתפיו, "אולי גם אם
תברחי מחר, או מחרתיים, או עוד שבוע. אי אפשר לדעת. זה כבר
שאלה של פטליסטיות או ריאליסטיות."
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה."
"הגיע הזמן שתחשבי." הוא אמר, "את צריכה להחליט אם את פטליסטית
או ריאליסטית, בעולם שלנו. אם את פטליסטית את נכנסת לכל זוהר
גדול שאת רואה. אם את ריאליסטית, את צריכה יותר לשקול את
המעשים שלך. אני אומר לך, ילדה, החיים האלה קשים. מלחמת
קיום."
"אבל איפה שממש גרוע יזהירו אותי קודם, לא?" ניסיתי. הוא צחק
ונד בראשו.
"אף פעם לא יזהירו אותך," הוא אמר, "יכול להיות שגם פה ממש
גרוע, ואני לא אומר לך. מבחינת השאר כמה שפחות מאיתנו יותר
טוב, כי ככה הם יפחדו מאיתנו פחות. וגם ככה, כמה שפחות, יש
יותר איפה להתחבא."
התחלתי לפחד. אפילו ממנו. הוא נראה לי קודם הדבר הכי פחות
מאיים פה, אבל עכשיו.... עכשיו זה כבר נראה באור שונה לגמרי.
הסתכלתי עוד פעם על הזוהר הגדול. הוא נראה לי כבר פחות זוהר,
ופחות גדול, אבל עדיין לא מצאתי את הכח לברוח. לא עכשיו, וגם
מחר ומחרתיים ועוד שבוע לא נראה לי אפשרי. מה אם אני לא אצליח
לברוח לעולם? ומה אם עד שאמצא את הכח לברוח הם יבואו וכבר לא
יהיו כל כך נחמדים? הרי זו רק שאלה של לדחות את הקץ, לא?
"זה תמיד מפחיד בפעמים הראשונות," הקול שלו העיר אותי
ממחשבותיי, "מתרגלים אחרי כמה זמן. את באת מהקן הבטוח שלך, אבל
עוד מעט תגלי שזה לא בטוח פה בחוץ. עוד תצטערי שברחת, אני אומר
לך, אבל," הוא שוב משך בכתפיו, "כבר מאוחר מדי."
"מאוחר מדי?" הרגשתי את הדמעות עולות, "מ... מה הכוונה?"
"את כבר תביני," הוא שוב חייך את אותו חיוך עגמומי, אז הוא
הסתובב ונאנח, "הנחמדים לא נחמדים כמו שחשבתי... השאר משתמשים
בכובד, זה מוות מהיר. הם מעדיפים את הגזים. זה מוות איטי
יותר."
"לא..." נדתי בראשי והתחלתי ללכת אחורה, "לא, זה לא הסוף."
"מסתבר שלא הגעת למקום טוב," הוא אמר והתחיל להשתעל. הרחתי גם
אני את הריח החריף והתחלתי להשתעל. לא יכולתי לנשום, הרגשתי את
עצמי מתהפכת על הגב. הדבר האחרון שראיתי היה את הזוהר הגדול.
ושנייה לפני שהכל היה חושך, הזוהר הגדול הפסיק לזהור.



"אמא!!!!!!!!!" הילד הקטן התחיל לצווח בקולי קולות,
"אמא!!!!!!! ג'וקים!!!!!!!!! אמא!!!!!!!! שניים!!!!!!"
"תרגע, חמוד!" האמא המבוהלת רצה עם הספריי חרקים ביד, "תרגע,
יש לי ספריי," היא אמרה והחלה לרסס.
הילד נשם לרווחה ברואו את שני החרקים מתהפכים על גבם ומפרפרים
עד שהפסיקו.
"זהו," האם אמרה, "רק תכבה את האור."
"טוב, אמא," הילד המבוהל כיבה את האור וסגר את דלת השירותים.
הריח הרי לא נעים. הוא לא יהרוג אותך... (רק את החרקים), אבל
הוא לא נעים...