כוורות דבורים שותקות בשביל העולה
למקומות שאינני מכירה.
לא כרגע, כשהמילים
רזות ומוארכות [ככה תיארתי לי
מלקוש. ומעולם לא ידעתי לשים
נקודה: כאן קיץ. מאחור
אביב].

גבוה
יש עולם של צבעים: דם
ושמש ואוויר כחול-
אגם. אולי כינרת, אולי
פיסת כחול מול מצבה
ואת            אולי את
פיזרת לכבודי פרחים
בקצה אחר של הארץ

לשים נקודה קטנה של אביב
בתוך כל המונסון הזה.

[איך קולות הצמיחה תמיד נראו לי כמו
קולולו אחד שתמיד
לא ידעתי. במדרון
אני מיללת קינות
על שילוב הגנים החסר שלי].

על גבעה פורחת
אני סירה
קוצנית.
המשוטים שלי הן הידיים
החמות של סבא שלמה: הוא ממלמל
על ילדים ובית ובעל
ובריאות
ושני אגמים כחולים בעיניו מחייכים, "עזיזו", ובפנים
סירה קטנה של געגוע אלייך
שטה ושטה

וגל בודד מגיע
ומציף את לבו של זה
המנקד לי
אביב בכל רגע של גשם.


----------

פרץ שמחה אחד
לכוורות: חשבתי שהנה הגעתי
ואת ומטבח וזמזום וריח של דבש וסוכר וחיות כלואות
ובצק קלוי. העצב שתק בי
מול העיניים שלו המוצפות.

את עזיזו.
במוות ובשבילים הזרים.



"עזיזו"- במרוקאית, יקרה שלי
"קולולו"- יללות של שמחה