(חויה ישנה חדשה, כתובה כמו דיבור)


בקיצור... היינו רק אני ועידו. החברים הכי טובים. הזוג הכי
מושלם לאמסטרדם. אכלנו שני סוגים של פטריות - מקסיקניות
וקולומביאניות.

קנינו מנה. באנגלית.
"שלום... פעם ראשונה שאנחנו אוכלים פטריות, איזה סוג כדאי?"
"הממ... כדאי לכם את המקסיקניות, הן למתחילים. הזיות טובות
וצבעוניות"
"בסדר"
נסענו ל"וונדלפארק" עם האופניים, ישבנו על איזה עץ ליד האגם
ואכלנו כל אחד חצי מנה
בזמן שהאופניים בוהות בנו. תוך חצי שעה הכל הפך מדהים, הצבעים
נצבעו עוד יותר, הראייה הפכה לטווח של 240 מעלות.
אני אספר רק שני דברים שקרו, כי בא לי לדבר על המסע השני.
התהלכנו בפארק ופתאום ראיתי בזווית של העין סנאי עם כנפיים
קופץ מעץ ונכנס לשרוול שלי,
מתחיל לטייל בכל גופי ולדגדג אותי עד כדי צחוק מטורף.
הורדתי חולצה אך הוא לא היה שם "ווי... דיי לדגדג אותי."
וגופיה והוא לא היה גם שם "יוווו אני לא יכול יותר" ונעליים
ואז גם מכנסיים וגם שם הוא לא היה, בדקתי בתחתונים, והבנתי
שהזיתי.
צחקנו והלכנו לשבת בקופי שופ האהוב עלינו - ה'גלובל צ'יליג''
היו שם ציורים מדהימים על הקירות ומוזיקת צ'ילאאוט נהדרת אשר
פערה את מוחי המוזיקלי לכל הכיוונים.
בהיתי בציורים והבחנתי ביצור סגול.
"עידו! תראה! היצור הסגול... הוא פשוט אני, רק ברשע"

יום לאחר מכן. באנגלית.
"שלום... מה הקטע של הפטרייה הזו?" (קולומביאנית)
"יש הזיות, אך זה נחשב לאחד הסמים הפסיכולוגיים ביותר וזה
קשה"
"נהדר!"
אכלנו כל אחד מנה על ספסל מול תחנת משטרה ועלינו על אוטובוס
שייקח אותנו לכפר בשם 'רייכ הורד' הנסיעה הייתה נעימה.
הנוף הזר ליטף את פנינו, הרגשנו מוזר ונפלא ביותר אך זה עדיין
לא עלה.
כעבור חצי שעה הנהג הכריז "פארצ'ירל בלירדיל 'רייכ הורד' צ'ירל
צ'ירל"
הבנו את המילים הנכונות וברגע שפסעתי אל מחוץ לאוטובוס -
ז'ז'ז'ום!
הזיות!
התהלכתי באוויר בקפיצות ירח וקיפצנו לנו אל תוך הכפר.
'רייכ הורד' זהו כפר אשר גרים בו אמנים. הבתים שלהם זו האמנות
שלהם - בית בצורת מלאך, בית בצורת נעל, בית בצורת מכתב שכתוב
עליו שיר, ובכלל כל הכפר מלא בפסלים מלאי חיים.
נכנסו פנימה לטייל ולהתפעל ואז הגענו אל מן כיפה ענקית שנראה
כאילו מקיימים בתוכה מסיבות טראנס זורמות. אך באותו זמן היא
הייתה ריקה וללא כיסוי... רק השלד הבנוי.
התיישבנו בפנים על ספסל ודיברנו, וכשהתחלנו לצחוק תחושה מוזרה
חדרה אליי, כאילו יש משהו בתוכי שמתפרע לו.
ופתאום נפלטו לי מהפה רעשים של קפיצים וחצוצרות "פויינג!
פאפציאו!! טו טו טורוווו... זוווינג" אבל בסאונד מושלם וכחול.
והופ... מולי עומד אני... רק ברשע, לא בצבע סגול, אך עם אותן
פנים נבזיות ושדוניות כמו בציור.
"מה זה השטויות האלו שאתה כותב?!" אני הרשע צועק על עצמי.
"בה בה בה, בו בו בו, בלי בלה בלו. כל השטויות האלה! אתה לא
מבין שמילים זה כלום?! מילים לא שוות כלום... הנה תראה איך אני
יכול לשחק עם כל מילה כמו עם בלון של ליצן ולהפוך אותה לדבר
אחר. הנה! למשל השם שלך. איתן איתנדידאנדי טיריטיראנצ'
פויינצי..." "רואה! מילים זה כלום!"
ואיתן הרשע הלך לו.
כעת אתחיל להסביר בנפרד מה קרה בעולם 'איתן הרשע' ומה קרה בו
זמנית בעולם 'איתן הרגיל'.

איתן הרשע:
עובר בבתי הכפר, דופק בכל דלת, וכל מי שיוצא הוא נושא לו נאום
באנגלית מושלמת על כך שמילים הן כלום, לכל אחד הוא נתן כדוגמה
מילה אחרת.

איתן הרגיל:
נלחם עם עצמו בתוך עצמו... מנסה להבין מה זה מה שקורה לו. הוא
כאן על הספסל. אך הוא גם שם, נושא נאומים לזרים בזמן שעידו
מסתכל על איתן בפה פעור.

וום! זה נפסק... חזרתי לעצמי מתנשם ומתנשף בכבדות כאילו חוויתי
הלם טוטאלי. מנסה להסביר לעידו.
"עידו... אתה לא יודע מה קורה לי! אני... אני זה הוא...
כאילו... שנינו הם שנינו! אתה מבין? אני לא יודע מה
זזזזזזזזויייינג!"
ושוב, איתן הרשע לא רוצה שאיתן הרגיל יצליח להסביר עצמו לעידו
אז הוא מפריע בדיבורו של הרגיל על ידיי אותן פליטות קפיצים
ורעשים מוזרים.
ושוב חוזר לעצמי. הבנתי שאני מנסה לחבל לעצמי ביכולת ההסברה.
הרגעתי מעט את מוחי ונרגעתי.
"איתן מה קורה לך? מה זה?"
"הו עידו... זה עבר."
זה עבר.

הגיע בנאדם בן 60 בערך אשר דמה לאיש זאב והתחיל לספר לנו על כך
שעד אתמול בלילה הייתה כאן מסיבת טראנס במשך שבוע ושהיה לו ממש
כיף. שכחתי מפיצול האישיות שתקף אותי ונכנסתי בהזיות לשיחה.
הוא הלך. עידו עשה דברים מצחיקים ושוב הרשע נכנס. ושוב ושוב
ושוב. או בשל צחוק, או בשל ניסיון הסברה של המצב לעידו.
נלחמתי עם עצמי במשך זמן רב, זה היה מדהים ומתיש עד לאין
תיאור.
"אני יוצא מהכפר הזה. אתה בא?"
"יאללה בכיף"
יצאנו... הרגשתי טוב עד מאד! צחקנו בדרך לתחנה וכלום לא קרה
מזה. הגענו לתחנת אוטובוס והחלטתי לנסות לעצור טרמפים עד
שהאוטובוס יגיע. זה היה כביש רחב בטירוף. לא היו המון מכוניות
אך כל מכונית עברה במהירות מטורפת וגם הרוח שטה במהירות
לכיווננו. לפתע ראינו על הכביש מרחוק דבר ענקי...
"מה זה? מטוס?" עידו שאל.
זה התקרב עוד ועוד. עידו ישב בתחנה ואני עמדתי על הכביש עם ידי
עוד מושטת לטרמפ.
"מה זה??" יצא לי בפליאה.
זה התקרב עוד ועוד ו- ניאוווווווווווווווווו!!! משאית עצומה
וחדישה טסה צמוד אלי וביחד עם הרוח פשוט מעיפה אותי באוויר
כמטר אחורה.
הסתכלנו אחד על השני והתפקענו.
הגיע האוטובוס. נכנסתי ראשון, התיישבתי מאחורה והתחלתי לשוחח
עם בנאדם שחור ומגניב בן 20 פלוס על סתם שטויות.
עידו הגיע ואמר משהו מצחיק, צחקנו שלושתנו ושוב יוצאים ממני
רעשים מוזרים עוד יותר. האוטובוס מסתכל...

איתן הרשע:
קופץ באוטובוס, מתיישב ליד אנשים ועושה להם מנגינות מטורפות
לגמרי. הוא כבר סגול.

איתן הרגיל:
משתגע.

איתן הפנימי:
נמצא באמצע הכביש ממקודם, מנסה בכוח רב להתקדם והרוח נגדו חזקה
עד מאד! מצליח להתקדם
ומולו במרחק מטרים ספורים נמצא שלט חשמלי ענקי ומלבני בצבע
צהוב ואדום (הרקע צהוב, הכתוביות באדום) וכתוב בכתובת מהבהבת
"כאן אתה נתקע" עם חץ המצביע כלפיי מטה, אל הכביש.
איתן הבחין שאין לו שליטה על התקדמותו אז נעזר ברוח על מנת
לעצור עצמו וממש כמה סנטימטרים מהשלט הצליח לעצור. אם לא היה
עוצר, היה נתקע.
השלט כבה. הרוח חלפה. איתן הרשע נבלע. איתן הפנימי נרדם. איתן
הרגיל התעשת.

כל האוטובוס בהה בי. הרגשתי מצוין... הרגשתי עצמי שוב.
תובנה: לא כל מה שמבינים בטריפים הוא נכון. ( לא שוס, אבל חשוב
להבין זאת)

"יורדים כאן" עידו אמר.
"לא נכון"
"כן נכון... תאמין לי"
האמנתי.
ירדנו.
טעינו בטירוף.
היה נראה שאנחנו רחוקים לגמרי מהבית ושאנחנו במקום מפוקפק.
קראו לרחוב שלנו בו נמצא מלוננו  'ליידזאפליין'.
בחורה שחורה עמדה ליד התחנה והחלטנו לשאול אותה. היא דמתה
להיפופוטם. לא בצורה מעליבה, פשוט הייתה דומה בצורה לא
נורמאלית. עמידה עם רגליים ישרות ומתוחות, תחת בולט ופשוט פנים
של היפופוטם, שותה קולה מקשית.
"אקסיוז אס... האו דו ווי גט טו ליידזאפליין?"
"אממ... טח טח טוח טוח. טוח טו טיח טאח..."
היא דיברה המון, זה היה נשמע בדיוק כפי שכתבתי. הפרצופים שלי
ושל עידו התקרבו לשלה ו"הא הא הא הא, הו הו הו  הי היייייי"
צחקנו באי נורמאליות למרות שממש לא רצינו, ולא רצינו להעליב
אותה, אך זה היה בלתי ניתן לשליטה. זה לא היה לצחוק עליה, זה
היה לצחוק מהעולם.
החלטנו לשאול עוד אנשים. אישה רזה ולבנה כשלג.
שאלנו.
היא הצמידה את החלק העליון של זרועה הימנית לצד גופה ואת החלק
התחתון של זורעה היא הרימה בדיוק כפי שעושים כששמים בובת גרב
על היד. שפתיה לפתע תפסו צורה של מקור ברווז והיא החלה מסובבת
את כף ידה ומסבירה בקול ברווזי, הפכה לקומקום. שוב התפרצנו
בצחוקנו המאושר.
הלכנו לשאול עוד בחורה, אך היא ברחה מאיתנו.
לא יודע למה.

עלינו על אוטובוס.
"עידו תשלם עליי" ונכנסתי פנימה.
עמדתי באמצע האוטובוס והזיתי. ובהבזק הבנתי שאני עומד שם זמן
מה והאוטובוס לא זז ועידו לא לידי.
הסתכלתי ללפנים האוטובוס ועידו עומד שם עם הארנק בידיו, רועד,
מזיע, לא יודע מה לעשות עם עצמו והנהג מדבר אליו.
"איתן!!!" עידו זועק! "בוא נרד!!!"
"למה???"
"בוא נרד!!!"
רצתי קדימה וירדנו.
"חה חה חו... מה קרה לך??"
"לא יודע.. פשוט לא הצלחתי לשלם... לא ידעתי מה זה כסף"
והתחלנו ללכת וללכת וללכת עוד ועוד. הליכה שליוה ומשעשעת. לא
חשבתי בכלל על פיצול האישיות.
פתאום הבחנתי שאני רואה הכל בצהוב... ההההההכל בצהוב מושלם,
בלי אף צבע אחר. ווי!
"וואייי יש לי פוווווווווול פיפי!!" כנראה מפלס הפיפי עלה לי
עד מעל העיניים.
"הנה מקדונלדס, בוא לשירותים"
רצנו למקדונלדס נכנסנו, רצתי לשירותים, הורדתי מכנסיים, הסרתי
תחתונים ו-פששששששששש
אני משתין, המון... ומתחיל להרגיש טוב... כל כך טוב! גל עצום
מגיע אלי מתוכי... ספלאש!!!!
אורגזמה משוגעת. אני ממשיך להשתין וחווה אורגזמה עילאית
שמתגברת עוד ועוד
ואני צורח וגונח בשירותים "יאאאא!! ווהההה!! אה אה אווו!!!"
דופק על הקירות במשך כמה דקות.
"זה כל...כך... טוב!!!! אני... לא... יכול... יותר!!!" באמת לא
יכולתי יותר. אההההההההה!!!!!"
זה חולף. נותר בי זרם של אושר שנשאר איתי לעד.
יצאתי מהשירותים ושוב כולם בוהים בי ועידו מתפקע.
עידו רצה לקנות המבורגר אז הוא פנה אל המוכר
בעברית.
"אחי... תן לי בקשה ביג מק וקולה. בלי צ'יפס ובלי גבינה.
סבבה?"
WHAT?""
היה קשה להפסיק לצחוק.

המשכנו ללכת עוד המון, חיפשנו משהו שירגיע אותנו, חשנו עייפים
כמו אחרי אלף שנה.
לפתע שנינו עוצרים, בוהים קדימה ואומרים בדיוק באותו זמן
"וואי... קופי שופ!" במן אנחת קרב שכזו, כאילו הנה, אחרי מסע
ארוך הגענו למחוז כלשהו.

רצנו אל הקופי שופ, אבל הוא לא היה כייפי ורגוע, מסחרי כזה.
אז המשכנו ללכת עד שהגענו ל
'גלובל צ'יליג'' הקופי שופ שרק בו הרגשנו בבית וקיבלו אותנו
כאילו אנחנו משפחה.
ישבנו, הזמנו שוקו. שתקנו וכל אחד שקע במחשבותיו ועצב שאין
כמותו נחת עלינו.
"בוא לדירה" הוא אמר בלי שום טון.
"בוא"
בדיוק כשבאנו לצאת נכנס הבחור הסקוטי והחמוד בעולם שהכרנו
בקופי שופ הזה ואיתו בחורה אסיאתית מדהימה.
"U know... I bought some mushrooms. And we ate them, and I'm
with her, and I feel trippy"
הוא הצחיק אותנו והסב לנו אושר אז ישבנו איתו ושוב אני ועידו
שקענו במלנכוליה תהומית. אנחנו אשים שמחים, זה בא משום מקום
וזה היה מוזר.
"עידו... אני לא חושב שנוכל להיות חברים יותר"
"כן... גם אני"
"דירה?"
"בוא"
זה נאמר ברצינות רבה.

הגענו לדירה. כשנכנסים, מצד שמאל יש מתלה למעילים ומצד ימין
מראה. הנחתי את המעיל על המתלה ובהסתובבי אל המראה עידו קרא
"איתן לא!"
אך כבר הגעתי אל המראה, בהיתי. ובין רגע הפכתי במראה ליצור
הסגול והמצויר. נבהלתי והזזתי ראשי.
החלפנו בגדים. אני התקלחתי. כשיצאתי מהמקלחת עידו עמד מול
המראה הקטנה. קירב את פניו אל המראה... והרחיק. וכך שוב ושוב.
וכל פעם בלחישות פליאה כגון "וואאא, יאאאא"
אני עברתי למראה הגדולה להביט בעצמי, התעמתתי והעפתי לתמיד את
הרשע.
שכבנו לישון בלי לדבר.
אני עם ראשי כלפיי מעלה ועיניי פקוחות חושב רק מחשבות רעות
בצורה כלל לא אופיינית לי. מחשבות על מוות ורצח וכל הרע
שבעולם.
אט, אט חשתי נרדם והתחילו להם החלומות
לפתע כיביתי חלום כי חשתי שמשהו מוזר והבנתי שהעיניים שלי
פקוחות ושאני בכלל לא ישן.
הלכתי לישון ושוב זה קרה. וזה היה מדהים.
זה לא להיות מודע לכך שאתה חולם. אלא לחלום כשאתה עם עיניים
פקוחות. לא הזיות, חלומות
בעולמות הבנויים אך ורק מצבעים ופריחה וממה שנמצא מולך.
נרדמתי.
בוקר.
התעוררנו.

"עידו אני אוהב אותך!"
"איתן אני אוהב אותך!"
התחבקנו חזק... זה היה מרגש בפצצות.

הימים הבאים באמסטרדם היו כיף שלא יאמן. לא חשבתי בכלל על המסע
עד חזרתי לארץ.

בארץ התחלתי לחקור את אשר התרחש או לא התרחש.
הבנתי מעידו מה באמת עשיתי ומה לא.
למשל בכפר, אני באמת ירדתי על עצמי ועל כתיבתי. אך לא באמת
נשאתי נאומים מדלת לדלת.
ובאוטובוס אני לא באמת השתגעתי מאחורה, אלא במציאות עשיתי
מוזיקה באוזניי הנוסעים, מה שנורא מוזר עקב 'איתן הפנימי'.

האמת שזה לא משנה מה באמת קרה ומה לא. בעקרון, הכל באמת קרה
ויש ללמוד מכך.
בארץ הרגשתי שהפכתי בנאדם טוב יותר כלפיי העולם ובכלל כלפיי
עצמי
כאילו אין בי יותר רע אשר יוכל לנצח את הטוב שבי. ניצחתי את
עצמי הרשע.

הבנתי והסקתי עוד המון, אך דברים שכאלה לא רוצים להישפך כאן.

מוזר שסגול זה הצבע שאני הכי אוהב.

23.2.05