באביב שעבר או שזה היה חורף,
לא יודעת מה קרה, הכל נגמר,
בין בדידות לבין עול של כאב ללא חופש,
ישנו רק קו קטן, של היום ומחר.

ובקיץ דמעות שנופלות ללא הרף,
כמו מטר של בדידות, המכבה את התקווה,
אין בררה ממשיכה, עם הכאב והצער,
לחיות את חיי, נטולת אהבה.

דימעותי נמוגות עם הזמן והרוח,
הזיכרונות נשארים אך נדחקים לאחור,
התמונות בקופסה, הגיע זמן לנוח,
לשכוח את הכל, לחפש את האור.

ובים של העולם, לא מוצאת את האושר,
הבדידות והיגון נפלו לי בגורל,
ובים של של האור, טובעת בין החושך,
של שקרים לבנים, ושל כאב בלתי נסבל.

בקיץ שעבר חיפשנו את העונג,
של להיות אהובים ועכשיו זה נגמר,
בקיץ הזה של אובדן ושל צער,
אני חיה את היום כאילו אין מחר.