נמאס לי כבר מהמקום הזה.. לא קורה פה שום דבר חדש. לפעמים נופל
להם איזה כדור צבעוני חדש שמתחיל לקפוץ בכל המקום. ושלא תבינו
אותי לא נכון, אני מת עליהם אבל תמיד או שהם נתקעים מתחת
לכורסא ואין לי איך להגיע אליהם או שהם פתאום לוקחים אותם
כשנדמה להם שנרגעתי. אבל הם כל כך טועים, אני פשוט כל כך סחוט
שאין לי כח להתחיל ללכת לגבול ולנדנד שייתנו לי לעבור.

והאח הנמושה הזה שלי, גם כן לא מבין כלום.. כל היום יושב
ומחייך לעצמו. אוכל, שותה, ישן, מקבל תשומת לב מכולם. לא
מעניין אותו בכלל לראות מה יש שם, אפילו אם לא היתה שם גדר הוא
לא היה חושב על זה בכלל. טוב לו. אוהבים אותו. גם אותי אוהבים,
אבל איכשהו כשזה מופנה אליי זה כבר לא שווה כלום, אחרי שתי
דקות אני מתעצבן ודואג שיעזבו אותי בשקט.

אחרי הכל זאת אשמתם שאני פה. הם הביאו אותי לפני 7 שנים, הראו
לי איפה אני גר, התחילו לתת לי אוכל, היו נורא נחמדים. אבל אז
נולד לי אח, והם אוהבים אותו יותר כי הוא ממושמע ונותן להם
לדבר אליו כאילו
הוא מפגר ובכלל יש מין הבעה מטומטמת כזאת שהם מתים עליה.
ובעיקר הוא לא רוצה לצאת. הוא. ובאמת שבהתחלה נורא פחדתי לצאת
לחושך, ושמחתי שאני בפנים, אבל אחרי כמה שנים פתאום תפסתי
שאולי יותר טוב שם. מאיפה לי לדעת שלא? התחלתי לפתח אובססיה
ולעמוד כל יום בערב ליד הגבול ולצעוק, אולי הם ישמעו ויביאו את
החושך. אבל הם לא. הם לא רוצים שאני אראה מה יש שם, הם בטח
יודעים שאני לא אחזור.

ובאמת לא רציתי לחזור, אפילו שנורא פחדתי. אמנם לאור הם כן
נתנו לי ללכת, אבל גם שם הם שמו גבולות וכל פעם שהתקרבתי אליהם
הם התחילו לצעוק עליי ולאיים. האור והחושך הם בעצם נורא דומים,
אותה הרגשה ברגליים, אותם עקצוצים באף, אותו אוויר. פעם הצלחתי
לקפוץ מעל הגבול, לא יודע איך ומה אבל קפצתי על הגדר והיא פשוט
נפלה. יצאתי לחושך והתחלתי לחפש. לא הגעתי רחוק, היה נורא חם
בחושך, ולאט לאט האור החליף את החושך ונהיה עוד יותר חם. המעבר
היה לא מורגש כמעט, לא כמו בפנים שהוא לוקח שניה.

מצאתי מקום להתחבא בו ולישון. אחרי כמה זמן אני פתאום שומע
אותם קוראים לי, ובאמת שקצת התגעגעתי לרעשים שלהם. יצאתי לראות
מה הם עושים כשהם בחושך והם ישר תפסו אותי ולקחו אותי חזרה
פנימה והרימו את הגדר. מאז יש להם שרביט כזה והגדר זזה רק
בשבילם. לפעמים הם משאירים את השרביט אבל אני לא מצליח להבין
איך הוא פועל ואני בפנים ורע לי. אני רוצה החוצה. אני רוצה
לראות מה יש שם. אני רוצה להבין מה לעזאזל אני מריח כל הזמן,
שומע כל הזמן. אני רוצה לדעת איפה הם נמצאים כשהם לא כאן ולמה
הם כל כך שונים ממני.

בינתיים אני נעשה רעב. אני מבקש אוכל ומקבל מיד, לפחות בזה הם
טובים. אני גומר לאכול ומתלקק. תוך כדי אני מסתכל על עצמי
ורואה שאני מתחיל להשמין, כבר לא תמיד בא לי לקום אחרי שאני
נשכב ויש לי פה כל מה שאני צריך, אני חושב.

אני מקים את עצמי מהרצפה, נעמד ליד הגבול ומילל הכי חזק שאני
יכול, אפילו שהם ישנים.
"תנו לי לצאת!!!!!!!"

מוקדש לסיסקו (ההוא מהתמונה) שאני מקווה שיום אחד יבין אותנו
(או שאנחנו נבין אותו). "אל תברח, לא תברח, אל תברח"