כיתה ט נתנה לה  תהרגשה  שהיא הכי מיוחדת בעולם, טוב למעשה היא
תמיד הרגישה אפשיהו טיפה מעל כולם, לדעתה גם אם היו מנשקים את
כפות רגליה המטופחות למשעי הם לעולם לא היו יכולים להביע את
מידת ההערצה שהם רכשו לה, הם פשוט הדחיקו את זה היא ידעה, הרי
אף אחד לא ממש רוצה להרגיש נחות למרות שלידה קצת קשה היה שלא
להיות.
כשהיא הלכה במסדרון היא הרגישה את המבטים המקנאים ננעצים לה
בגב בוחנים את חצאיות המיני הקצרות שתמיד טרחה ללבוש, אם יש לי
כזה גוף חטוב אז למה לא לנצל אותו, אמרה לעצמה בעודה גורבת את
גרביוני המשי הדקיקים שלה, אשר כיסו רק קלות את הצלוליטיס
שהתחיל לבצבץ .
לפעמים נהגים זרים עצרו לה והציעו לה טרמפ לאיזה מקום שכוח אל
היא תמיד סרבה להם ולא שכחה לענות תודה בנימוס, מחייכת חיוך
מתוק ששמור אך ורק לנהגים מזדקנים.
ולאחר שהפליגו לדרכם אל נשותיהם לזיין אותם ולפנטז עלייה, היתה
מעקמת את פייה בשאט נפש ומסננת "סוטים"  ומחייכת לעצמה חיוך
קטן.
ההורים שלה תמיד אמרו לה שהיא יפה כזו, ומאז שהיא בת 5 בערך
ציידי דוגמניות עוצרים אותה ברחוב ואומרים לה שהיא מהחומר
שקורצו ממנו אובייקטים מיניים קטינים ברגעים כאלה היא ממש
מרחפת אבל טוב נו את זה היא כבר ידעה ממזמן, הם אמרו לה שאם
היא תגדל קצת אולי עוד שנה שנתיים היא כבר תוכל לחתום קבע
בביזנס  לפחות עד גיל 21 ומבחינתה אז ממילא היא כבר תצא
לפנסייה.
אמא שלה בעצמה היתה דוגמנית לשעבר, היא כיכבה בכל המקומונים
הכי נחשקים, את התמונה בעלון כפר סבאהיא הכי אהבה היא חשבה
שאמא שלה נראית שם פצצה אמיתית וחלום חייה היה להמשיך במקום בו
אמה הפסיקה בעקבות תאונת מייק אפ קטלנית שקטלה את הקריירה
הזוהרת שלה,  ולהגיע אפילו עד המקומון של רמת גן, היא ידעה שזו
חתיכת  שאיפה , אבל היה לה מספיק ביטחון עצמי אפילו לפנטז על
ידיעות תל אביב למרות שהחברות שלה אמרו לה שהיא מטורפת אם היא
חושבת שהיא באמת תגיע עד לשם.
הרבה חברות אגב לא היו לה והשפחות הנרצעות שהסכימו, אפילו הן
עם הבית ההרוס האבא המכה והאמא הזונה הרגישו טיפ טיפה מנוצלות,
כן היתה לה איזו שהיא בעיה ליצור קשרים חברתיים, היא לא ממש
ידעה למה,  ואפילו שהיא צרחה על אנשים שיסבירו לה מעולם לא
קיבלה תשובה.
הגרביונים השחורים טיפה התחילו להציק לה בתחת לאחרונה הם כל
הזמן הציקו לה והיא התחילה לפחד שאולי השמינה, אבל ידעה שהיא
משקרת רק לעצמה.
עכשיו שהיא כבר חוצה את שנות הבלות שלה בכיתה י"ב היא עדיין
מרגישה כמו מלכת הכיתה, לפעמים היא שומעת אותם מתלחשים עלייה
ולפעמים צועקים לה בפרצוף אבל היא תמיד יודעת להתעלם מהאנשים
האלה, הם בכלל לא שווים אותה.
בזמן הפנוי שכמעט ואין לה היא יושבת ומשננת לעצמה את התנ"ך
שלה, היא לא ממש זוכרת מי כתב אותו אבל זוכרת שזו איזושהי
מישהי נורא נורא חשובה, רוזבאום, רוזנבום , משהו כזה האמת לא
ממש שווה לזכור בכל מקרה שהיא תיהיה בגיל המתאים היא תשתלט על
האימפריה שלה כך ששמות במקרים כאלו מאוד לא עקרוניים.
כשהיא חוזרת הביתה היא יודעת שתמיד תחכה לה ארוחה חמה שאמא שלה
דאגה להניח על השיש, היא הכי אוהבת את של אוסם אבל אם היא ממש
ממש רעבה היא תאכל גם תלמה, נו שיהיה. היא הכי אוהבת בעולם את
אחיה ואחותה הקטנים הם נורא נורא דומים לה (רק הרבה פחות
יפים).
אחרי הצהריים היא נותנת להם נשיקה קטנה על המצח  ומשלחת אותם
לראות " דוסון קריק"
זו תוכנית ממש טובה איזו מישהי אמרה לה פעם, ילדה מעצבנת כזו
שהיתה מזיינת לה את השכל  כל שני וחמישי על החיים שלה כאילו
שאיכפת חוץ מזה היא שנאה את התוכנית הזו  היא נראתה לה ממש לא
אמיתית  והיא שנאה אנשים חולמים , " הם סתם הורסים לנו את
העולם " אבא שלה היה אומר,מה שאמר שככה גם היא הרגישה, נו
ולרגשות לא מתכחשים.

ברגע זה היא יושבת בבית ורואה BBC  וחושבת על החיים שלה
שבוזבזו בשנאה עצמית, ביד אחת היא מחזיקה סכין גילוח ובשנייה
גרביונים.
אמא תמיד אמרה שגרביונים זה נכס ואסור לקרוע אותם, אז  היא
שומטת אותם מידיה שלמים.
על סכינים לעומת  זאת, אמא לא אמרה כלום...