ביום בו מושיק ונועה נעשו חברים המורה העבירה אותי לשבת ליד
לירון. ללירון יש בעיות ממש חמורות בראייה. בעין ימין היא לא
רואה שום דבר ובעין שמאל היא רואה ממש ממש קצת. בכיתה יש לה מן
מכשיר כזה ששמים תחתיו דפים והוא מגדיל אותם פי מאה. לפעמים,
לירון יושבת שם בשיעורים עם הראש דבוק למסך, אבל רוב הזמן היא
מעדיפה להיות כמו כולם אז המורה מצלמת לה את הדפים לגודל של
עיתון וזה תמיד מצחיק אותי, כאילו היא חיה בעולם של ענקים שכל
דבר צריך להיות אצלה ענק. זה לא נעים לשבת ליד "טלסקופ", ככה
מושיק וניר קוראים לה, בגלל עדשות המשקפיים העבות שלה. היא
בדרך כלל תופסת את כל המקום בשולחן עם הידיים המסורבלות שלה.
והכי מוזר זה, כשהיא צריכה למצוא את העיפרון על השולחן היא
מתחילה למשש כל דבר שקיים על השולחן, כולל אותי, עד שהיא סוף-
סוף מוצאת את העיפרון המחורבן שלה.  

כשהלכתי לצילה המורה לבקש לעבור מקום היא אמרה שאיאפשר ואני
נבחרתי במיוחד לשבת ליד לירון כדי לעזור לה להסתדר יותר טוב
בכיתה. "אסף, אתה יודע, שללירון קצת קשה בכיתה והיא צריכה
עזרה", אמרה לי צילה המורה ואני רק הנהנתי בראשי, אבל קצת
התבאסתי. מאוחר יותר בשיעור תנ"ך המורה נתנה משימה לזוגות וזאת
הפעם הראשונה שיצא לי לעבוד עם לירון. רק אז הבנתי באמת כמה
קשה להסתדר עם לירון. כל משפט מהמחברת היא היתה קוראת לאט
ולפעמים כלכך לאט עד שכשהגיעה לסוף המשפט שכחה את ההתחלה שלו
וכשהיתה פונה אלי עם שאלה היא היתה מצמידה את הפנים שלה לשלי
בצורה כזאת מפחידה שלא שמתי לב למה היא שאלה. כשסיימנו את
המשימה דיברתי קצת עם לירון והיא סיפרה לי שבקרוב מביאים לה
כלב לברדור שיעזור לה להסתדר ברחוב, ואני סיפרתי לה כל מני
סיפורים על הכלב של דוד שלי יעקב, שהוא כלב כלכך חכם שהוא יודע
לדבר עברית. לא צפיתי שלירון תתעניין כלכך או תאמין לסיפור
הזה, אבל היא היתה מרותקת ושאלה שאלות ולי תמיד היתה תשובה
מסובכת ומעניינת.

אחרי הצהריים בדיוק כששחקתי 'בגולדן אקס' במחשב קיבלתי טלפון.
"אסף, זאת לירון מהכיתה" מה היא מתקשרת פתאום?. "היי...". היתה
שתיקה קצרה ואחרי זה היא שאלה, "אתה רוצה לבוא אלי היום?". אוי
ואבוי לי!. "אה....יש לי חוג כדורגל היום", תקעתי תירוץ.
"אה...ומחר, אתה רוצה להפגש?". למה שאני אפגש איתה?. "כל יום
בשבוע יש לי חוג, אני לא יכול להפגש".  קצת נבהלתי כשלירון
התקשרה וגם הרגשתי רע שהמצאתי לה שכל יום יש לי חוגים, אבל לא
הבנתי מה היא רוצה ממני פתאום.

בהפסקות לירון היתה היחידה שנשארת בכיתה. מושיק וניר לפעמים
היו נכנסים לכיתה וגונבים לה את המחברות ואת הקלמר מהשולחן
והיא לא כלכך היתה מבינה מה קורה. אני יודע שזה לא יפה, אבל
כשהם היו עושים את זה ולירון פשוט היתה מסתכלת לצדדים ולא
מבינה מה קורה סביבה, אני הייתי פשוט נחנק מצחוק, רק מהפרצוף
שלה.

מרוב שעמום בשיעורים התחלתי לדבר עם לירון והגעתי למסקנה שהיא
דווקא די בסדר. היא היתה מספרת לי על מוזיקה קלאסית שהיא מאוד
אוהבת לשמוע בבית ועל איך אבא שלה מנגן יפה בחליל, אבל רוב
הזמן אני פשוט הייתי ממציא לה כל מני סיפורים. אני כבר כמעט לא
עושה את זה לאף אחד אחר, כי בסוף אומרים לי שאני שקרן. אני
יודע שהסיפורים שלי לא אמיתיים, אבל ללירון זה אף פעם לא
הפריע. הייתי יכול לספר לה על גמדים קטנים שמתחבאים מתחת
לבלטות של השירותים או שבלילה הכיתה הופכת למעודון ריקודים.
לירון תמיד הקשיבה לסיפורים בעיניים עצומות ומידי פעם צחקה או
שאלה שאלות. אני חושב שצילה המורה שמה לב שאנחנו לא כלכך
מרוכזים בשעורים, אבל עדיין היא לא הפרידה בנינו, אפילו לא
העירה לנו.

יום אחד, לניר ולמושיק היה ממש משעמם בהפסקה אז הם חשבו על
רעיון חדש איך לשגע את לירון. הם נכנסו לכיתה ואני בגלל שהייתי
תורן נשארתי למחוק את הלוח. כשלירון ראתה אותם, כבר מההרגל שמה
את הידיים על השולחן כדי שלא יגעו לה בדברים, אבל הפעם זה היה
משהו אחר. מושיק וניר נעמדו מול לירון "לירון, את יודעת, יש לך
כתם של ריבה על המשקפיים", אמר מושיק. לירון נגעה לרגע בעדשות,
אבל אז הורידה את היד ואמרה, "אתם סתם שקרנים! תלכו מפה כבר!".
"אסף...", מושיק קרא לי. סובבתי את גבי ללוח. "נכון ללירון יש
לכלוך על המשקפיים", מושיק קרץ לי ואני קפאתי במקומי ולא
הגבתי. מושיק עשה פרצוף כועס לעברי. "כן, יש קצת לכלוך", אמרתי
לבסוף. לירון נגעה שוב בעדשה ואז הורידה את המשקפיים הניחה
אותם על השולחן והסתובבה להוציא מהתיק את הדבר הזה שהיא מנקה
איתו את המשקפיים ובדיוק אז מושיק תפס את המשקפיים שלה והוא
וניר בצחוק גדול ברחו מהכיתה. לירון נעמדה כשהיא כפופה
והעיניים שלה מכווצות. היא חיפשה את היציאה מהכיתה ובדרך החוצה
נתקעה בשולחנות ובכסאות. צעקתי לניר ומושיק שיחזירו לה את את
המשקפיים, אבל לירון כבר התחילה ללכת במהירות. היא נפלה וקמה
ושוב נפלה וקמה, אבל המשיכה ללכת. לא ראיתי לאן היא הלכה, גם
לא בטוח שהיא ידעה לאן.

כשנגמרה ההפסקה לירון עדיין לא חזרה וצילה המורה שלחה אותי
לחפש אותה בחצר. חיפשתי בשירותים, בחצר ומאחורי העצים ליד
הגדר, אבל היא לא היתה שם. מאחורי הבית ספר מצאתי אותה, נשענת
על קיר הבטון כולה מכווצת ומלאה בפצעים וחבלות. "איך הגעת
לכאן?", שאלתי. היא לא ענתה, אבל תיכף התחילו הדמעות לזלוג
מעינייה. עם המבט מכוון אל האדמה היא אמרה,  "אסף, הם חייבים
להיות יותר נחמדים אלי". לא יכולתי לזוז פתאום, הרגשתי שאני
נחנק. "הם חייבים להיות יותר נחמדים אלי", היא חזרה אחרי דקה.
הסתכלתי עליה ולא ידעתי כלכך מה להגיד. "צילה אמרה, שתחזרי מיד
לכיתה", אמרתי לבסוף. לירון לא הגיבה רק המשיכה לבכות בשקט.
"טוב, אם את לא רוצה לבוא את יכולה מצידי להשאר פה, אני הולך
לכיתה", אמרתי לה וברחתי משם הכי מהר שיכולתי. כשהגעתי לדלת
הכיתה שניתי את הכיוון ורצתי בחזרה ללירון. היא עדיין ישבה שם
בלי זוז סנטימטר. הושטתי את היד שלי אליה, אבל היא לא הגיבה.
התכופפתי אליה ונגעתי בה ביד שהיתה עדינה, אבל מלאה בחול
ושריטות. היא הרימה את הראש מהאדמה והסתכלה אלי. האישונים שלה
לא היו ממוקדים, סתם תקועים להם בלי סדר בתוך הלבן של העיניים,
כמו ביצת עין לא מוצלחת. נבהלתי והורדתי את הראש מיד, אבל אז
הבנתי שזה לא כזה נורא. הסתכלתי לה שוב בעיניים והיא החזיקה
בידי. עזרתי ללירון לקום ולאט לאט התחלנו ללכת. כמו ילד קטן
שמחזיק את היד של אבא כדי לא ללכת לאיבוד במקום מלא אנשים.
עברנו ליד מגרש הכדורגל הריק והגענו אל המדרגות, שם הזהרתי
אותה לפני כל מדרגה ומדרגה. בלי המשקפייים, בשביל לירון הכל
היה רק אוסף של צבעים וצלליות והיא היתה תלויה רק בי כל הדרך
לכיתה.