קוראים לו עידו, חבר טוב שלי מהכיתה החדשה. כבר חצי שנה ואנחנו
מכירים כמו בעל ואישה.

הסיפור מתחיל יומיים לפני הטיול השנתי, קיבלתי את נגן ה-MP3
שכל כך רציתי וחסכתי כמעט שנה בשביל לקנות אותו. בשבילי זה היה
הדבר המושלם ביותר שאני יכול לקחת איתי לטיול הנכסף שכולם חיכו
לו כל השנה.
6:00 בבוקר וכמעט כל החברים שלי כבר הגיעו, גם עידו, ואני
משוויץ בנגן החדש. אחרי כמה דקות אנחנו כבר נוסעים, לכיוון
הצפון.
כולם מרעישים הבנות צועקות ושרות, ואני בפול ווליום עם הנגן
שומע דיכאון כמעט רדום מרוב עייפות...
שעתיים עברו ועוד לא הגענו, כולם כבר עייפים מרוב שירה וחלקם
כבר נרדמו. לעידו היה משעמם, הוא ביקש ממני את הנגן כדי להעביר
את הזמן, הסכמתי, הרי הוא חבר טוב שלי, וכך ממשיכה הנסיעה, אני
כמעט נרדם...
לפתע כמה ילדים צעקו "יווו ליאור, הלך הנגן 'שך", ואני ישר
קפצתי. הדבר המושלם שכל כך רציתי היה מול עיני שבור. כן, זה
היה עידו, הוא רב עם מישהו שניסה לקחת לו את הנגן, אך עידו
ניסה לשמור ובלי כוונה זה נשבר. בשבילי לא משנה מי עשה, כולם
אשמים. לא כעסתי כל כך ואמרתי לו שנסגור את העניין אחרי הטיול
כי אני לא רוצה להרגיש רע בגלל זה. אחרי הכל הטיול השנתי זה
השבוע הכי בעולם. אבל בתוכי, כעסתי נורא ואף רתחתי, לא הראיתי
את זה, קיללתי והתפללתי שמי שעשה את זה ישרף וימות. עצרנו...
את ארוחת הבוקר בילינו בעפולה, עידו ואני לא דיברנו, שתקנו, כל
אחד הלך לכיוון אחר ולא ישבנו לאכול באותו שולחן. אחרים ניסו
לעודד אותי אך אמרתי להם שזה לא נורא.
המשכנו והגענו לרמת הגולן. התחלנו במסע שנמשך ביום הראשון
כשמונה שעות הליכה על הר וירידה במפל.
לא עברו שעתיים והבנות כבר התבייכנו שקשה, לא היה כיף, אפילו
מעמסה הייתי אומר, מפני שצריכים לסחוב תיק עם בקבוק כבד והגוף
לא יציב.
הגענו למצוק תלול. פה על כל טעות אתה משלם בחיים שלך, אם אתה
נופל "הלך עליך". עברתי את זה בשלום וכך שאר הכיתה. המשכנו
לצעוד עוד כחצי שעה ואז עצרנו לאכול צהריים. המחכנת ספרה את
התלמידים ואני ישבתי עם כמה חבר'ה ואכלנו. לפתע, שמענו את
הילדים והמורה אומרים, איפה עידו? ראיתם אותו? הוא לא היה...
כולם הסתכלו עלי, רק לי יש את האינטרס לפגוע בו, ואני לא ידעתי
מה הם רוצים ממני, אני לא דיברתי איתו ולא ראיתי אותו מאז מה
שקרה, אני לא האשם פה. ואז, התחילו החיפושים, השמש כבר עומדת
לשקוע ואנחנו עדיין באותו המקום שהיינו בצהריים. כולם כבר
עייפים ומתים כבר ללכת לישון, אך האכסניה רחוקה מאוד. כארבעה
קילומטר מהנקודה שאנו נמצאים. שני מסוקים חגו מעלינו עם
זרקורים מחפשים אחר עידו הנעדר.
שש בערב, כבר חושך, שני אנשים רצו לעבר המורה שלנו, אמרו לה
שכל מה שמצאו זה כובע. הם הביאו לה אותו שתזהה אם זה של אחד
מהילדים פה או שזה של עידו. שאלו אותה אם היא יודעת של מי הוא,
היא הגיבה בשלילה. שאלה ילדים אם הם יודעים, חלקם אמרו שלא
וחלק אמרו שלא יודעים ולא שמו לב. אני ידעתי. באתי אליה ואמרתי
לה שהכובע שייך לעידו, מיד כולם הבינו שהוא כנראה נפל, בזמן
שאנחנו עוד המשכנו, כולם נזכרו עכשיו שטל השמנה עברה את הצוק
ביחד עם המאבטח, ושכחו שעידו הלך להשתין בשיחים ואמר שזה
בשבילו משחק ילדים. אני נזכרתי במקרה של הבוקר, איך שקיללתי
והתחננתי שמי שעשה את זה ייענש. לא רציתי שזה באמת יקרה אבל...
כן גם אני ניגבתי מהלחי דמעות שנגרו מעיני... רציתי ללכת
ולהתגלגל מההר, אף אחד לא יבחין, בסוף השתפנתי וחזרתי...
הלכנו לאט לאט עם פנסים הגענו אחרי ארבע שעות, עצובים, כל
הכיתה בוכה והכל באשמתי. כשהגענו לאכסניה הזדעזנו לשמוע שסבתו
של עידו גם היא נפטרה, מדום לב... כן, בתה סיפרה לה שנכדה
היחיד מעד ואיבד את חייו בטיול הארור.
כל הלילה לא ישנתי, חשבתי וחשבתי... מה היה קורה... ואם היה כך
וכך... איך לקחתי לו את החיים...
למחרת, חזרנו הביתה, אף אחד לא רצה להמשיך בטיול במחשבה שכולם
נהנים ועידו אי שם למטה.
הגענו לראשל"צ ישר לבית העלמין לשם נשלחה במסוק גופתו של עידו
לקבורה, בכינו כולנו ואני התחרטתי מעומק ליבי, הצטערתי ובאותו
היום גם צמתי כדי לענות את הנפש הארורה שלי.
בעוד אני בוכה, ברקע נשמעו קולות הסירנה של ניידת המשטרה. שמו
עלי ועל המורה שלי אזיקים ושלחו אותנו למעצר עד שהחקירה
תסתיים...
אני כאן כותב לכם מתחנת המשטרה בראשון לציון, ליאור.