ארבע שנים עברו והנה אני שוב פה. אני שוב בנגב, כותב לעצמי
באוטובוס שמוביל לשומקום.

עברו ארבע שנים מאז שאמרתי לה שאני אוהב אותה.
הפעם הראשונה והאחרונה שאמרתי את זה למישהי.
ארבע שנים של בזבוז נוראי. ארבע שנים של דיכאון מיותר.
מה לא הייתי נותן כדי להחזיר את הזמן לאחור? הייתי עושה הכל רק
כדי להיות איתה עכשיו.
אני כל כך מתגעגע להרגשה הזאת של לאהוב מישהי, לאושר הזה שנעלם
לו כבר כל כך הרבה זמן ולא עושה ממש סימנים של חזרה.
אני לא יודע מה אני צריך לעשות כדי לזכות "בו" שוב...

אני מסתכל פה על בנות שאיתי, והן נראות כל כך נחמדות... נחמדות
מספיק כדי שאוכל להריץ לרגע בראשי מה היה קורה אם היה בינינו
משהו..
אבל אני לא מצליח לגרום לזה לקרות באמת.
אני לא מצליח להביא את עצמי לכך שאוכל לדבר עם מישהי שאינני
מכיר במספיק כנות כדי שאולי יהיה ביננו משהו. אני לא יודע
מאיפה להתחיל לדבר...
לדעתי אין לי בכלל מה להציע למישהי, בטח לא מספיק כדי לגרום לה
להתעניין בי יותר.

אני פוגש אנשים כל כך שונים כל הזמן, כל אחד שונה מהאחר, וכולם
שונים באותה מידה ממני, כאילו אני מכוכב אחר.
אנשים מדברים איתי על דברים שביומיום, ולא מבינים למה אני לא
משתף איתם פעולה.
מה שלהם נראה כל כך מובן מאליו - לי זה נראה עולם אחר.

מישהי באה אלי אחרי שלא התראנו שבוע ואמרה שהתגעגעה אלי - אז
חייכתי.
אח"כ היא חיבקה אותי ושאלה אם גם אני התגעגעתי אליה. רציתי
לומר שכן, אבל פשוט לא יכולתי. איך אפשר להסביר את זה? מה היא
כבר ביקשה ממני? להביע רגש קטן?
אם אני לא יכול לומר למישהי שהתגעגעתי אליה, איך בעצם אוכל
לאהוב?

זהו... נגמרה הנסיעה... חזרנו לחדרים, חזרתי למציאות.
המחשבות נגמרות, וה"חיים" ממשיכים. כמה עוד אפשר לחשוב על אותו
דבר?

אני לא יודע ממה אני אמור להשתחרר כדי להמשיך הלאה, אבל אני
חייב לעשות את זה מתישהו... מקווה שבזמן.


אוקטובר 2004, פברואר 2005.