נדמה לי שיש לי פוביה מבנים. אמא סיפרה לי פעם שבגן היה לי
חבר. אחד שהגן עלי מפני כולם ואהב אותי נורא. הייתי מספרת לו
הכל והוא היה החבר הכי טוב שלי. עוד לפני שעליתי לכיתה א' הוא
עבר לגור במקום אחר ולי נשארו רק הסיפורים של אמא.
מאז לא היו לי חברים בנים. ביסודי הכיתה שלי מנתה שלושים
תלמידים ובערך חצי מהם היו בנים. אני לא הייתי חברה של אף אחד
מהם. זה לא שהייתי דחויה חברתית או משהו, ההפך, היו לי המון
חברות והבית שלי היה מקום מפגש פופולרי אבל אף פעם לא היו באים
אלי בנים. אולי אני יכולה להגיד שהייתי בשלב של "איכס בנים".
אבל זה לא יהיה נכון כי אני לא זוכרת שאי פעם אמרתי או חשבתי
משהו כזה. ועכשיו אני רואה את אחי הקטן שהוא בכיתה ד' ואצלו זה
שונה לגמרי. יש לו חברה הכי טובה וכשבאים ילדים הביתה זה תמיד
מעורבב בנים בנות. אז מה לא היה בסדר איתי?
גדלתי בסביבה של בנות. בישוב שלי היינו שכבה קטנה מאוד וכמעט
אף פעם לא היו לנו בנים (לפעמים היה אחד או שניים אבל הם אף
פעם לא נשארו לגור בישוב להרבה זמן) היינו חבורת בנות מאוד
מאוחדת שגדלה יחד מגיל צעיר. ביסודי היינו חברות הכי טובות אך
לאט לאט ככל שגדלנו הכרנו אנשים שונים וחדשים והקבוצה התפרקה.
כל אחת מאיתנו התחברה לקבוצה שהתאימה לה בגיל החטיבה.
בחטיבה ובתיכון כל חברותיי התחברו לבנים וכמעט לכולן היה חבר
או שניים או יותר. אפילו מי שלא היה לה חבר, דיברה ארוכות עם
בנים בטלפון או בהפסקות ויצרה איתם קשר. אני לעומתן לא התחברתי
לבנים בכלל. כן אולי לפעמים הייתי מחליפה איתם מילה או שתיים
ולפעמים אפילו התפתחה שיחה. אבל קשר רציני, שיחות ארוכות,
טלפונים או יציאות, זה פשוט לא קרה לי עם אף אחד. גם כשאני
מתקרבת למישהו או מנסה, משהו בתוכי אומר לי לעצור, או שכל
המילים פתאום נעלמות לי ואני נשארת אילמת. נדמה לי שיש לי
פוביה מבנים. אני לא יודעת להסביר את זה ואני לא יודעת מה
לעשות עם הבעיה אבל היום החלטתי שאני חייבת לפתור אותה.
התאהבתי במישהו.

פוביה - פחד עז ולא הגיוני מחפץ, אדם, מקום או מצב.